<h1>כתוב שם לראב"ד על פסחים</h1>
<h2>דף ג.</h2>
במאור דף א'. ד"ה סוגיא. לרי"ף סי' תרפ"ח. כתוב שם. [ותנא דמתניתין לפי שפתח בדבריו בהלכות בדיקת חמץ תפס לשון אור, כדכתיב פתח דבריך יאיר], ותנא דבי שמואל דאמר לילי י"ד לא היה זה פתיחת דבריו. אמר אברהם. זה הטעם אין לו טעם, וכי לא שנה התנא לשון אור אלא בפתיחת דבריו, והרי המפלת אור לשמונים ואחד [פסחים דף ג'. וש"נ] יכול יהא נאכל אור לשלישי, וכמה כיוצא באלו. ועוד [אטו] ליכא לילה במשנה ובברייתא, ומה ראו לומר אור במקצת המקומות ובמקצתן אמרו לילה. אבל הטעם הברור שכל המקומות שהוא צריך להקדים לתחלת הלילה, כגון בדיקת החמץ ומשיאין משואות [ראש השנה דף כ"ב:], תני אור, מפני שעדיין יש שם אור היום ואינו חושך, כדכתיב [בראשית פרק א' פסוק ה'] ולחשך קרא לילה, והמפלת אור לשמונים ואחד, ויכול יהא נאכל אור לשלישי, כולם לצורך נשנו, שלא תאמר כל זמן שיש בו אור היום יהא נדון כיום שלפניו, לכך שנו בהם אור, וכן תמצא כל מקום ששנה אור לצורך נשנה. וכן אור יום הכיפורים מתפלל שבע ומתודה [יומא דף פ"ז:] גם הוא לצורך נשנה שלא יאחר מהתוודות כדי שיהא עליו כל היום בריצוי לפני הבורא ומאי דקבעינן בגמרא ותנא דידן מאי טעמא לא תנא לילה הכי קאמר התנא הזה היה לו לפרש ולא לסתום ותנא דבי שמואל ששנה לילה בא לפרש המשנה, כי כן דרך הברייתות לפרש המשניות.
<h2>דף ד:</h2>
במאור דף א': ד"ה הא דבעו. לרי"ף סי' תרפ"ט. כתוב שם. והיכא דמוחזק לן דלאו בדוק הוא ואתו נשים ועבדים וקטנים ואמרי אנן בדקנוה, הימנינהו רבנן בדרבנן. אמר אברהם. האי לישנא לא דייק, דאי אמרי אנן בדיקניה לא הוה צריך למימר הימנוה רבנן בדרבנן, דאפילו בדאורייתא נמי מהימני, כגון נטילת הגיד והחלב, שאנו סומכים על הנשים, ואפילו על חזקה נמי סמכינן, שהרי אסרו [חולין דף צ"ד.] לשלוח ירך לנכרי חתוכה במקום שמכריזין ולא הכריזו משום דאתי ישראל למזבנה מיניה וטעי בנטילת הגיד והחלב, אלמא חזקה אין מוציאה מתחת ידו חתוכה עד שיטול הגיד והחלב, ומשום הכי אתי למיטעי, וכיון דאמרי בדיקניה אלמא בדידהו תליא מילתא, ובידם לתקן, ואפילו אין בידם לתקן עד עכשו, ואפילו לא העידו עליו הרי הוא בחזקת מתוקן ואע"ג דאיתחזק איסורא. וטעמא דמילתא דהכל חברים אצל המצות מכיון שהם עוסקים בהם עד שיחשדו כמו שנחשדו עמי הארץ על המעשרות כשנבדקו [סוטה דף מ"ח.] שאם לא כן איך אדם סומך בניקור הבשר ובדיקת הירקות על אשתו בירקות שהוחזקו בתולעים, אלא ודאי הכא לאו דאמרי אנן בדקינן אלא דאמרי בדיק ליה מאן דהוא. ולגבי עדות ודאי אין סומכין על עדותן במקום דאיתחזק איסורא דאורייתא, אבל לגבי ביעור הימנינהו רבנן דלא צריך בדיקה, מיהו ביטול בעי.
<h2>דף ה:</h2>
במאור דף ב'. ד"ה האי תנא. לרי"ף סי' תרצ"א. כתוב שם. [להכי אצטריכא לך לך תרי זימני לאוסרה בין שכבשתו בין לא כבשתו], וכיון דאיסורא דלא ימצא גלי אהיתרא [דלך לך תרי זימני]. אמר אברהם. אין הפירוש הזה מניח את הדעת, שאין דורשין מיעוט אחר מיעוט לרבות אלא מדוחק שאין מה לדרוש בשני המיעוטין, אבל כיון שיש לנו לדרוש בהן כבשתו [ולא בכבשתו] אין מחזירין את המיעוט לרבוי, ואם דורשין כן שלא מדוחק, גם עתה שכתב לא ימצא נדרוש הכל לאסר לך אי קביל ולא ימצא אף על גב דלא קביל. סוף הדבר אין הדעת מקבלו. אבל הפירוש הנכון, הקושיא כך היתה מהדר אהיתרא ונסיב קרא לאיסורא [כלומר הא ודאי פשיטא לן דלך להיתרא בדלא קביל ולא ימצא לאיסורא] היכא דקביל וכי נסיב קרא לאיסורא ודאי בדקביל מיהו הוה ליה לתנא לאסוקי למלתיה להיתרא היכא דלא קביל בין שכבשתו בין שלא כבשתו והדר לנסוב קרא לאיסורא לתרוייהו היכא דקביל, ומהיכא נפקא לן היתרא לתרוייהו, להכי אמר אין משום לך לך תרי זימני, כלומר מכיון שהראה לנו שדורשים חד לך להיתרא ממילא שמעינן אידך לך להיתרא וחד לגוי שלא כבשתו וחד לגוי שכבשתו, הרי כבר קמה ליה לתנא תרוייהו להיתרא בדלא קביל, והדר נסיב קרא בתרוייהו באיסורא בדקביל, דכי היכי דשוו תרוייהו להיתרא הכי נמי שוו לאיסורא, וקצר התנא את דבריו לומר כשם שהם שוים בהיתר כך הם שוים באיסור, אף על פי שאין לנו אלא מקרא אחד לאסור. ויש דוגמת זה בחולין פרק שני [דף כ"ז.] בענין ראש ופדר וכמה אחרות מסורסות כזו, ועוד יש דוגמת זאת בזבחים פרק דם חטאת [דף צ"ב.].
<h2>דף ז.</h2>
במאור דף ג'. ד"ה והא דא"ר גידל א"ר. לרי"ף סי' תרצ"ח. כתוב שם. ואי אכיל [ליה] מיכל משש שעות ולמעלה עד הערב אינו עובר באכילתו, שאין לך השבתה גדולה מזו. אמר אברהם. מי יתן ויחריש וקולו לא ישמע שקורא לאכילה השבתה יושבת מאנוש זכרו וכל דבריו רוח שקר, שהרי אפילו דרך שרפתו אינו רשאי ליהנות ממנו כל שכן אכילה. והאמת כי רבי שמעון מודה שהוא אסור באכילה משש שעות ולמעלה אסור תורה מקרא [שמות פר' י"ב פסוק ט"ו] אך ביום הראשון וכו' או [שמות פר' ל"ד פסוק כ"ה] לא תשחט על חמץ וכו', אבל איסור הנאה אין לו דלא כתיב ביה לא תאכל ולא יאכל כמו שדרש רבי יהודה, מכל מקום איסור בל יראה ובל ימצא יש בו מכח העשה שנאמר בו תשביתו, הלכך אינו רשאי לשהותו אלא ימכרנו או יבערנו. זהו דעת רבי שמעון דבר תורה, ואם קבעו הלכה כמותו בלאחר זמנו במה שהוזכר במשנתנו לא נקבע הלכה כמותו בלפני זמנו שלא נזכר במשנתנו, אבל כולן שוים בשורפים בתחלת שש או במפרר וזורה לרוח שהוא אבוד. ואפילו נאמר שהוא אסור מדרבנן, הלא יש לנו ללמוד שש שעות האחרונות משעה ששית לרבי יהודא שהוא מדרבנן, וכמו שאין חוששין לקדושין בששית לרבי יהודא כך אין חוששין לקדושיו בשש שעות אחרונות, וכל שכן הוא שהן אסורות באכילה מן התורה מה שאין כן בששית אפילו לרבי יהודא. וליכא לדחויי לדרב גידל דהא סוגין כותיה בענין הבודק צריך שיבטל [דף ו': ז'.] וכדאוקימנא מתניתין בפרק כל שעה [דף כ"א:] כותיה דקתני עבר זמנו אסור בהנאתו ואמרינן עליה פשיטא ומתרצינן לה כדרב גידל. וכל דבריו כחרס הנשבר. ירושלמי [פ"א הלכה ד'] רבי מאיר אומר משש שעות ולמעלה מדבריהם, רבי יהודה אומר משש ולמעלה דבר תורה. מאי טעמא דרבי מאיר אך ביום הראשון זה ט"ו יכול משתחשך תלמוד לומר אך תן לו שעה קודם שקיעת החמה, רבי יהודה דריש אך ביום הראשון זה י"ד יכול כל היום תלמוד לומר אך חלקהו כו'. והא רבי מאיר אמר משש שעות ולמעלה מדבריהם שביעית משום גדר ששית למה, משום גדר. ויש גדר לגדר, אלא שהששית מתחלפת בשביעית. ורבי יהודה אמר משש שעות ולמעלה דבר תורה ששית משום גדר חמשית למה, משום גדר. ויש גדר לגדר, אלא שהחמשית מתחלפת בשביעית. מחלפא שטתיה דרבי יהודה וכו', אלא שהעדות מסורה לזריזים וכו'. אמר רב המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לרבי מאיר אין חוששין לקדושיו. הנה דברי רבי מאיר כדברי רבי שמעון ואפילו הכי אין חוששין לקדושיו. וכל דבריו רוח שקר.
<h2>דף ז:</h2>
במאור דף ד'. ד"ה הא דתניא אין בודקין. לרי"ף סי' תשב. כתוב שם. הא דתניא אין בודקין לא לאור החמה לא תימא הני מילי בי"ג שיש לו לבדוק ליל י"ד, אלא אפילו בי"ד. אמר אברהם. כל זה רעיון רוח וכי היאך למדנו מזה הירושלמי [פ"א הלכה א'] שלא ימתין עד שחרית ויבדוק לאור הנר, אבל למדנו זה ממשנתנו ומן הטעם שפירשו עליה בשעה שבני אדם מצויים בבתיהם וכו' ואור הנר וכו', הא למדנו שאין רשאין להמתין ואם עבר ולא בדק בלילה הרי פירשו בגמרא דאכסדרא [דנפיש נהורא] או כנגד ארובה נבדקין לאור החמה אבל צדדין אין נבדקין אלא לאור הנר ובאמת היה לו להביא הירושלמי האחר [פ"א הלכה א'] שאמר שאפילו בבית אפל אין אור הנר מבהיק [ביום] כמו שמבהיק בלילה ולמדנו מכאן שאפילו אדם בטל ובית אפל אינו רשאי להמתין ליום י"ד ומן הגמרא שלנו לא למדנו דבר זה. היה לו להביא מרגניתא והביא חספא.
<h2>דף ט:</h2>
במאור דף ד': ד"ה תשעה צבורין. לרי"ף סי' תש"ו. כתוב שם. תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקיל וכו' וכו'. סוגיא דשמעתא [כרבי זירא] וכו'. אמר אברהם. כמה ניירים הפסיד. נראה מדבריו דאי כרבא הך דט' צבורין של מצה וכו' אפילו בטול לא צריך משום דאיכא תרי ספיקי ספק מצה ואימר אכלתיה, מכלל דלרבי זירא ליכא ספק אכילה, אטו רבי זירא ודאי משיירא קאמר, וזו טפשות גדולה, אלא [ודאי] אימר משיירא קאמר, ואם כן לרבי זירא נמי תרי ספיקי הוו. וטעות גדולה מזו, דקאמר כמחצה על מחצה דמי וצריך ביטול ואנן בבדיקה עסקינן, ושני ציבורין אחד של חמץ ואחד של מצה יוכיח דבעינן [בדיקה] אי לאו דאיכא בית שאינו בדוק, דתלינן להך עכבר דחמץ דלגויה עייל, ולא אמרינן דתרי ספיקי נינהו, ואי בתרי ספיקי מספקינן להו אפילו שני עכברים אחד בחמץ ואחד במצה ובית אחד בדוק ולא ידעינן הי מינייהו עייל תרי ספיקי הוו, ולמה ליה למימר שני בתים ואחד שיאנו בדוק, אלא על כרחך בבדיקה עסקינן. והך דט' צבורין כי הוי קבוע בדיקה נמי בעי וכי פריש אפילו בטול לא בעי. מיהו איבעי לן למימר מאי טעמא לא הוו תרי ספיקי ובטול נמי לא ליבעי, נשיב ונאמר כיון דאיתחזק חמץ דעייל התם הוה ליה כשאינו בדוק, ואפילו שני עכברים ושני בתים כיון דאיכא ביאת עכבר בתרוייהו ואיכא חמץ בחד מינייהו כמי שהוחזק שם חמץ הוי. וזה הטעם לכולם הצריכים בדיקה, שלא חשבנו ספק אכילה להיתר, מה שאין כן בענין מדור הגוים ולגבי נפלים לפי שלא הוחזק שעה אחת לפנינו באהל המת ולפיכך חשבנו אותו לתרי ספיקי. ואין לנו מוצא מן הטעם הזה כי טוב הוא וראוי לסמוך עליו. וספק על ספק לא על דאמרינן היינו בקעה, דמחזא דקא חשיב להו בתרי ספיקי משום דלא איתחזק חמץ בביאת בית כלל. והנהו תרי ספיקי דפריש ביה האי לאו כלום הוא, דמשתי קופות דלעיל שמעינן לה להיתרא. ובמסכת תרומות פ"ז [מ"ה] איכא דדמיא להא שוה בשוה. אלא דאיכא למימר דהנך מתנייתא דקופות דתלינן לקולא אינן אלא לבדיקה דרבנן, אבל הכא אפילו לביטול איכא לפרושי בה נמי פירושא אחרינא כגון שראה עכבר עובר לפני הפתח וחמץ בפיו, הא ודאי דמי לבקעה שיש כאן ביאה והיא תרי ספיקי, דילמא אכלתיה ומשום דלא אתחזק ביאת חמץ בבית אמרינן אימר לא על חמץ, ואי נמי על אימר אכלתיה. ומשתי קופות לא אתיא דהתם עכבר שהיה חמץ בפיו אימר לא על כלל לבית הבדוק, אבל הכא הרי העכבר נכנס אלא שאין ידוע אם החמץ בפיו אם לא, ולמדנו אותו מן הבקעה [טהרות פ"ו מ"ה] שיש שם מקצת ביאה ודאי, אבל בהנך ספיקי אחריני כיון דודאי איכא דעייל בחדא ספיקא לא פטרינן ליה, וכולהו חדא ספיקא נינהו כדפרישית, וטעמא דמילתא משום דעיקר בדיקה על הספק נתקנה ומשום הכי חדא ספיקא לא מפקעה לה כל היכא דאיכא ודאי עייל בחדא ביתא ומפיק לה מחזקתה. אבל ספק על ספק לא על לא מפיק לה מחזקתה.
<h2>דף י.</h2>
במאור דף ד': ד"ה תשעה צבורין. לרי"ף סי' תש"ו. כתוב שם. צבור א' של חמץ ושני בתים בדוקים פלוגתא וכו'. אמר אברהם. [ומה שכתוב בצבור אחד של חמץ וב' בתים בדוקים דפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי והלכתא כרבי יוסי לענין בדיקה להקל אבל לא לענין בטול] זה החסר דעת למה חשב שני שבילין כספק טומאה ואלו היה כספק טומאה לא היו טמאים כלל שהרי רשות הרבים היא, אלא כיון דתרי נינהו וחד מנייהו ודאי טמא כודאי טומאה היא והלכה כרבי יוסי אפילו בטומאה דאורייתא, וכל שכן בביטול חמץ כי האי דלא ידיע או איתיה בעיניה או לא, וספק על ספק לא על כבר כתבנו את דעתנו שלא על דרכו של זה.
במאור דף ד' ע"ב. לרי"ף סי' תש"ו. כתוב שם. על ובדק ואשכח [פלוגתא דרבי ורשב"ג] [ו]הלכתא כרבי דסוגיין כוותיה. אמר אברהם. ולאו מטעמיה של זה דמההיא לא שמעינן מידי, דהא לא קאמרינן בהניח י' ומצא תשע פלוגתא דרבי ורבנן אלא היינו סיפא, כלומר דלכ"ע צריך בדיקה, מיהו לרבנן לא ידעינן מאי קסברי בבדק ומצא עשר אי סגי ליה בהכי עד שיבדוק כל הבית, אלא מדברי רבא במצא פירורין דתינוק. ומההיא נמי לא מיחוורא מילתא שפיר, דאיכא למימר נכנס אחריו ומצא לפניו פירורין קאמר דידים מוכיחות הוויין. ותו קשיא לן אינו צריך בדיקה קאמר אבל בטול איפשר דבעי ואפילו לרבי דהא לא אשכחיה בעיניה, וכמו שדרכו לפרר כך דרכו להניח כמו שהוא והנך פירורין לאו איהו הוא. והניח תשע ומצא עשר, פלוגתא דרבי ורבנן והלכה כרבנן, וצריך בדיקה עד שימצא תשע. ועשר ומצא תשעה צריך בדיקה עד שימצא עשר כרבנן. והניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת, צריך בדיקה כל הבית כרבנן דקרדום, ודלא כרבי דקבר שאבד דלרבי הרי [קבר שאבד הוא קבר] [ש]מצא אי נמי איכא למימר אפילו לרבי, והכא בשלא ידע כמה חתיכות הניח. והנך בעיי דרבא בעכבר נכנס ועכבר יוצא וכן בחולדה צריך בטול, אבל בדיקה אע"ג דחשבינן להנך דלעיל בחדא ספיקא כדפרישנא ומצרכינן להו בדיקה הכא אע"ג דחדא ספיקא נמי הויא אימר האי דעייל הוא ניהו האי דנפיק אפילו הכי סגי ליה בבטול. דכיון דנפיק ידים מוכיחות הויין והיינו ספיקי דרבא, וכיון דלא איפשיטא ספיקא דרבנן היא ולקולא לענין בדיקה. וזה שכתב דסוגין כרבי זירא בכוליה שמעתא דליכא למימר אימר אכלתיה, מכלל דלרבא תרי ספיקי איכא, אם כן מאי בעיא דרבא בעכבר נכנס ועכבר יוצא הלא תרי ספיקי נינהו, אימר האי דעל הוא ניהו האי דנפק, ואת"ל אחרינא הוא אימר אכלתיה. ובודאי כל דבריו נשברין כחרס, ואין לנו אלא כמו שפירשנו וכמו שפסקנו וכן כתב הר' יצחק אבן גיאת ז"ל. עוד אומר דכל הנך בדיקות דאמרינן בעכבר דאע"ג דאיכא למיחש לשמי קורה ולבית כולו לא מטרחינן ליה כולי האי אלא כל היכא דניחא תשמישתיה, דלא עדיפא בדיקה דככר אחד מבדיקה דחמץ טובא, אע"ג דאיכא עכברים טובא דגרריה כולה שתא. וראיה לדבר מדאיבעי' ליה לרבא בככר בשמי קורה, מכלל דהיכא דלא חזי ליה לא צריך סולם לבדיקה. והך סברא לא מיחוורא, דא"כ על בדק ואשכח דהויא פלוגתא דרבי ורשב"ג והלא הנך מקומות בדוקין היו. האי חמץ דאשכח מהיכא אתא, על כרחך ההוא דעכבר הוה, אלא ש"מ דמעיקרא לא בדק חורים העליונים והשתא בדיק להו ואשכח בהו, לרבי אמרינן האי ניהו דעכבר ורשב"ג סבר אימר מעיקרא הוה ביה ודעכבר אכתי לא אשכחיה.
<h2>דף יב:</h2>
במאור דף ה'. ד"ה ובפירוש רבינו שלמה. לרי"ף סי' תש"ז. כתוב שם. ובפירוש הרב ר' שלמה ז"ל מוחלפת השטה, זה לומר שקודם זמן איסורו הוא בשרפה וכו'. אמר אברהם. ומה שאמרו בתחלת כל שעה [דף כ"א:] הויא תיובתא לרב ר' שלמה ז"ל, דאמרינן לא צריכא [אלא] לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שרפה בהדי דקא שריף ליה לתהני מיניה, ואי קודם זמן קאמר אמאי לא לתהני מיניה. [ותו לא מידי].
<h2>דף יג.</h2>
במאור דף ה'. ד"ה והא דת"ר. לרי"ף סי' תש"ח. כתוב שם. [והא דת"ר י"ד שחל להיות בשבת וכו', כתב עלה הרי"ף ז"ל וכן הלכה, ובגמרא דילן שקלינן וטרינן עלה מאי לאו אפילו לאכול ודחינן לא לבער וכו'] קיימא לן כרבי אלעזר איש ברתותא לאכול, אבל לבער לא קיימא לן כותיה. אמר אברהם. ההפוך הזה כמה כל דבריו הפוכים. אם נדחת הראיה מן האכילה לא נדחה גוף השמועה שהוא הביעור ועליו היו חולקים. ועליו נאמר ולא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר איש ברתותא שאמר מבערים את התרומה מלפני השבת, אבל חולין לא שכשם שמשיירין מן התרומה טהורה מזון שתי סעודות לשבת כך מניחין כל החולין עד זמן הביעור, שהדבר שוה שתי סעודות מצומצמות לתרומה מפני שאוכליה מועטין וכל החולין מפני שאוכליה מרובים, ורבי מאיר אומר מבערים את הכל מלפני השבת חוץ ממזון שתי סעודות מצומצמות קאמר כמו שפירש רבי אלעזר בן יהודה ומעולם לא עלה על דעת אדם חכם שיאכל מצה בי"ד, ומה צורך לזה, ואם ישייר מן החמץ שתי סעודות מצומצמות מה קלקול יש בדבר, ובודאי יש לנו ללמוד סתום מן המפורש והם דברי רבי אלעזר בן יהודה שהם מפורשים, ודברי רבי אלעזר ב"ר צדוק [בתרומה] כדברי רבי אלעזר בן יהודה הם לביעור מלפני השבת חוץ משתי סעודות ובביעור החולין כיון שכולם שוים שאין מתבערים אלא בזמנו חוץ מרבי מאיר, ודברי רבי אלעזר בן יהודה אין מפורשים בחולין אין דברי רבי מאיר מסתייעין מדבריו, ואעפ"י שנקבעה הלכה כאלעזר בן יהודה לא נלמוד מהם הלכה כרבי מאיר לחולין, אבל ודאי לתרומה למדים מדבריו הלכה למעשה לבער מלפני השבת חוץ משתי סעודות, והחולין מתבערים בזמנם כדברי חכמים וכדברי רבי אלעזר ב"ר צדוק, ונאמר גם כן שהשוה ר' אלעזר בן יהודה עמהם בחולין. אלה הם דברי הרב ז"ל. והם האמת והנכון דלגמרי הלכה כרבי אלעזר ב"ר צדוק בתרומה אלא מדברי אלעזר בן יהודה שנקבעה הלכה כמותו ודבריו מפורשים בשיור שתי סעודות לתרומה והן שוים לדברי חכמים שאמרו בחולין בזמנן שכמו שצריך הישראל לחולין הרבה מפני שאוכליהן מרובים, כך הכהן צריך לתרומתו למזון שתי סעודות לו ולאנשי ביתו. וראיתי שגם הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל טעה בזה שהיה סבור במה שאמר רבי מאיר מבערין את הכל מלפני השבת ביעור לגמרי קאמר ואוכל מצה, והטעה אותו מה שראה בתוספתא [פרק ג' הלכה ט'] ואופה מצה בערב שבת, ואם אמר אופה לא אמר אוכל, ואין הדבר אלא זירוז שלא יפשע בשבת שמא יקדים לאפותה בין השמשות, וכמו שמזרז אותו על הביעור לבער מלפני השבת שמא יותיר וישרוף כך זירז אותו לאפות מצה בערב שבת שמא יפשע בשבת והוא האמת.
<h2>דף יח.</h2>
במאור דף ג'. ד"ה יטמא דרישא. כתוב שם. ואם תאמר [אם כן] אוכל נמי לא יטמא את המשקה מקל וחומר. אמר אברהם. הו"ל למדרש מרגניתא ודרש חספא, דהו"ל לתלמודא למדרש ק"ו אחרינא לאלומי למלתיה דאוכל לא יטמא את הכלי, ונימא הכי מה כלי שמטמא אוכל אינו מטמא כלי [אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין] שלא יטמא כלי. ויש לתרץ משום דאיכא למיפרך מה לכלים שיש להם טהרה תאמר באוכל שאין לו טהרה והואיל וחמור הוא יטמא את הכלי, משום הכי אייתי לה ממשקה, שהמשקה אין להם [טהרה] חוץ מן המים ואעפ"כ אין מטמאין את הכלים אף אני אביא אוכל שאף על פי שאין לו טהרה לא יטמא את הכלי. [והשתא לא הוה ליה למימר וכי תימא אוכל חמור דמטמא משקה, דהא כלי נמי מטמא משקין ואפילו הכי אינו מטמא כלי וכל שכן אוכל שלא יטמא כלי, אלא התירוץ לזה ולזה כל אב שדורשין ממנו קל וחומר צריך שיהא קל מצד אחד וחומר מצד אחר ואז דורשין ממנו קל וחומר למי שהוא קל ממנו להקל או למי שהוא חמור ממנו להחמיר, אבל אלו הקלין וחמורין שאנו מקשים בכאן אין כאן קל מצד אחד, לפי שהכלי כשאינו מטמא כלי אינו משום קולא של כלי אלא משום דאין טומאה עושה כיוצא בה, וחומר המקבל הוא שאינו מטמא מכיוצא בו. וכן אתה אומר מקל וחומר שכתב זה שהוא טעם אחד לזה ולזה הלכך לא דרשינן להו]. ואם תאמר הרי אותו ק"ו שדרשו למעלה לענין משקין שלא יטמאו את הכלי הלא מכח זה דרשוהו שהכלי אע"פ שמטמא משקה אינו מטמא כלי וכ"ש משקה, התם אורחא אחרינא הוא דהכי קאמר אם האב אינו מטמא כלי הבן איך יטמא אותו וטעמא רבה הוא ואף על גב דליכא צד קולא מהך גיסא, דלא צריכינן לקולא וחומרא אלא הכי אמרינן אם האב אינו מטמא אותו הבן איך יטמא אותו, וכי יפה כח הבן מכח האב. זהו הדרך הישר. ויש כאן עוד קושיא אחרת שצריכה לפנים.
<h2>דף יט:</h2>
במאור דף ג': ד"ה ולטומאת מת. כתוב שם. ולטומאת מת בספק כלים הנמצאים [לא חיישינן] דתרי ספיקי כו'. אמר אברהם. והלא ספק כלים הנמצאים מטמאין אדם דדומיא דהנך ספיקות אחריני קתני לה, ספק בית הפרס ספק הרוקין, ומפורש הוא במשנה [טהרות פ"ד מ"ה] באלו שמטמאין אדם, וכיון שכן כלים נמי מטמאין דאבות טומאות שוינהו רבנן. מעתה הא דאמר רבא [בסכין] אלא דנגע במחט הא אין כלי מטמא כלי לא בודאי מגע קאמר אלא בספק מגע שאע"פ שאמרו במשנה בספק מגען ברשות היחיד תולין לא אמרו אלא למגע התרומה עצמה אבל כלי לא מטמאו מספק משום דהוו להו כתרי ספיקי וגבי כלים לא מחמרינן כולי האי. מעתה מה שפירש זה כשאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר דשהכיר ולא הכיר קאמר דהוה ליה ודאי מגע וספק טומאה, אם כן כי הויא עזרה רשות הרבים מאי הוי והלא על זה גזרו ששורפין עליו תרומה ואפילו ברשות הרבים ואפילו אדם וכלים נמי כדאמרן. שהרי אף לדברי זה אעפ"י שבספק כלים הנמצאים לא גזרו טומאה לטמא אדם וכלים כיון שאבדה לו מחט-טמא-מת והכירה ולא הכירה האי ספק כלים אדם וכלים נמי מטמא, אלא שהעזרה רשות הרבים היא וקודם גזירת כלים לא היה בספק-טומאתן ברשות הרבים שום ספק אפילו בודאי מגען, אם כן הבשר טמא למה והלא קודם גזירה הוא. אלא על כרחך דרך אחרת יש כאן, והריני מפרש בעלה השני. אלא ודאי בספק מגע קיימינן הכא. ופירושא דשמעתא הכי הוא דרב יהודה מוקים לה במחט-טמא-מת והכירה, והויא ודאי טומאה וספק מגע, וקסבר רב יהודה ודאי טומאה וספק מגע כספק טומאה וודאי מגע ששורפין עליה תרומה אפילו ברשות הרבים, ועדיף נמי מינה דאחר גזירת כלים על זה גזרו בירושלים ועל זה לא גזרו, מיהו קודם גזירת כלים לא על זה ולא על זה. לא גזרו כלל. משום הכי (כש)לא אמרו על הסכין זכינו מפני שקודם גזירת כלים נשנית משנה זו, שאילו היה אחר גזירה לא הועיל המקדש לא לאדם ולא לסכין ואפילו היתה עזרה רשות הרבים. ורבא סבר מתניתן נמי אחר גזירה היא, ובספק מחט כרבי יוסי בר אבין, מיהו כי גזרו על ודאי מגען שהיא ספק טומאתן אבל הכא ספק מגען נמי הוא ואפילו בחול נמי לא מטמא. זה הוא פירוש שמועה זו באמת ובתמים. ומה שאמר רבא והא תרוייהו בו ביום נשנו לא שגזרו עליהם בבת אחת, שהרי ידים מגזרת בית שמאי ובית הלל [שבת דף י"ד:], וכלים מששה ספיקות של אושא [שם דף ט"ו], אלא שבבת אחת היו כשנשנית משנה זו, ולעולם קדמה גזרת ידים לגזרת כלים. מיהו בימי רבי עקיבא כבר נגזרו שתיהן, ובתחלה כמו כן כבר נגזרו על הכלים ליטמא מטומאות קלות, שאפילו מן המשקין הן מיטמאין, ואפילו ממשקין הבאין מחמת ידים כדאיתא במסכת ברכות [דף נ"ב.] ואיתא נמי בהאי פירקא לעיל [דף י"ז.] ושמעיה רבא לרב יהודה דמוקי לה בודאי טומאה וספק מגען, וקאמר ליה כיון דודאי טומאה איכא הוו להו למיגזר בספק מגע כי היכי דגזרו עלייהו ליטמא במשקין וכעין טומאת ידים דאפילו מספק עסקניות גזרו עליהן דהיינו ספק מגע. ומשום הכי אמר רבא דמתניתן בספק כלים קיימא ובחולין נמי לא מטמא. ורב יהודה סבר משקין הבאין מחמת ידים שיטמאו את הכלים לאחר גזרת כלים גזרו, אבל הך די"ח דבר במשקין הבאין מחמת שרץ היה כדאיתא בגמרא דשבת [דף י"ד:]. עוד יש דרך אחרת טובה מזו, ותחלה אומר דספק כלים הנמצאין אין מטמאין אדם וכלים מדתנן [שקלים פ"ה מ"ג] סכין שנמצאת בי"ג מטביל ולא קתני טובל ומטביל, וטעמא דמילתא משום דחמירא עלייהו טומאת מת מתוך החומר שאנו מחמירין עליו שאם בא להזות אין מזין עליו אלא שיספור שלישי לפנינו כדאיתא בחגיגה [דף כ':]. ומשום הכי אמר רבא הנח לטומאת סכין דאפילו בחול לא מטמא אפילו בודאי מגע מחט, עתה אשוב לפרש, זכינו שאין טומאת ידים במקדש שהרי הבשר טמא והמשקין שעליו טמאין שדרכן להדיחו במים, וכיון שגזרו טומאה על ידים שיטמאו מחמת משקין כדאיתא בברכות [דף נ"ב.] אילו היה בחוץ טמאות הן מחמת משקין, והקשינו על זה ונימא נמי אין טומאת ידים וכלים במקדש שהרי גזרו על הכלים שיטמאו מחמת משקין, אמר רב יהודה ידים קודם גזירת כלים נשנו, ואקשי ליה רבא והא תרוייהו בו ביום נשנו אלא אמר רבא וכו', כלומר כיון דהיכא דליכא משקה ליכא טומאה גבי כלים מן התורה לא תני ליה, מכל מקום גבי ידים אפילו בלא משקה מיטמאו מספק-מגע-מחט אלא שאין טומאת ידים במקדש. ואחר כך שאלו האי מחט מאי היא ואמר רב יהודה כגון שאבדה לו מחט טמא-מת שנגע במת, ואע"ג שהחרב הרי הוא כחלל לענין מגע ומשא אבל לאהל לא ואיפשר שלא נגע בו ולא הסיטו ועזרה רשות הרבים היא וספק מגע טהור ברשות הרבים, מכל מקום לדעת רב יהודה ידים קודם גזרת כלים נשנו שעדיין לא גזרו על משקין-שניים שיטמאו כלים ובו ביום לא גזרו אלא על המשקין שנטמאו בשרץ כדאיתא במסכת שבת [דף י"ד:] ורבא סבר באותו הזמן גזרו על הכל אלא דלא פסיקא ליה מילתיה למתני דאיפשר דבליכא משקין מיירי, ומשום ספק-מגע-מחט ליכא דבספק ידים מיירי כרבי יוסי בר אבין, ואפילו בודאי מגע לא מיטמא סכין אבל ידים מיהא מיטמאו אלא שלא גזרו עליהם במקדש. במאור שם. כתוב שם. וההיא דתניא [להלן ע' ע"א] סכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד ובי"ג שונה ומטביל, דאלמא צריך הזאה בטמא מת וכו'. אמר אברהם. טועה הוא בכל דבריו, שאין בכאן הזאה כלל, אלא שונה דקאמר הכי קאמר אף על פי שיש לומר שכבר הטבילו בעליו הואיל והוא קרוב לעשיית פסחו ובודאי היום צריך להטבילו כדי שיערב עליו שמשו ויהיה ראוי [לו] למחר אף על פי כן צריך זה להטבילו שמא בלבו היה היום להטבילו ועדיין לא הטבילו, וזה אפילו חוץ לירושלם מפני שבשעת הרגל הכל מטהרין ומטהרים סכיניהם וקופיציהם.
<h2>דף כא:</h2>
במאור דף ה': ד"ה הא דאמרינן לא צריכא שחרכן. לרי"ף סי' תש"ט. כתוב שם. הא דאמרינן לא צריכא שחרכן קודם זמנו ובדין הוא דאפילו באכילה שרי. אמר אברהם. זה החסר דעת לא יחשוב בדבר. סבור הוא שהוא ראוי לאכילה, ואילו היה ראוי אפילו לאכילת הכלב אסור הוא בהנאה כדאמרינן [דף מ"ה:] בפת שעפשה שהיא נשרפת עד שתפסל מלאכול לכלב הלכך אינו ראוי אלא לשרפה כמו פחם, ומשום הכי לא הוי ליה למימר אלא בהנאה.
<h2>דף כה:</h2>
במאור דף ו'. ד"ה נמצא. לרי"ף סי' תש"י. כתוב שם. בהלכות הרב נמצא כתוב מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור ואנן לא סבירא וכו'. אמר אברהם. בהדי תרגומא דסבי למה ליה. ורב אחא ז"ל [שאילתות פרשת וארא] תרגמה כגון שעלתה לבה טינא על אהבת אדם דאמרינן [סנהדרין דף ע"ה.] תמות ואל תעבור. ויש דוגמת זה במסכת סנהדרין [שם], והוא דקדק ביהרג ואל יעבור, והלא אין קושי אלא בדעת [יבמות דף נ"ג:] ופירשה גם כן במי שעלה בלבו טינא שימות ואל יעבור.
<h2>דף כו:</h2>
במאור דף ו': ד"ה ואע"פ. לרי"ף סי' תשי"ד. כתוב שם. ולהצין התנור בין בחדש בין בישן אין חוששין, לפי שהוא הפסד מועט. אמר אברהם. טעה בזה, שאין הטעם לצנון הישן אלא מפני שההיתר שבו בטל ברוב האיסור.
במאור דף ו': ד"ה ואע"פ שפירש. לרי"ף ע"ז פ"ג דף כ"ב סי' אלף ע"ר. כתוב שם. [ואף על פי שפירש הרב אלפסי ז"ל להא דרבי אליעזר במסכת עבודה זרה [דף מ"ט.] אעירוב פת ובגד], נראה בעיני כי הוא הדין לתנור ולפת עצמו. אמר אברהם. תלמיד שלא שמש כל צרכו מפסיד כל שמועותיו כי הרב ז"ל דוקא אמר בעירוב הפת והבגד אבל בגד עצמו ופת עצמו כלן אסורין משום דיש שבח כרכר בבגד ושבח עצים בפת ובתבשיל, וכן בגד שצבעו בקליפי ערלה דתנן במסכת ערלה [פ"ג מ"א] תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים יעלה באחד ומאתים וכן בפת ולא פליגי רבנן בהנך תלת דבאנפי נפשייהו ידלקו, בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים רבי מאיר אומר כלן ידלקו וחכמים אומרים יעלו באחת ומאתים, אלמא פת ותבשיל ובגד איסורם בעינם הוא ובאנפי נפשייהו [לדברי הכל] ידלקו, ולא יועיל להם הולכת דמי עצים לים המלח, ולא להעלותם במאתים עם הקמח והמים, אלא כלן נחשבין [איסור], הילכך פת עצמו אסור לגמרי, ותנור אי לאו דסבירא לן זה וזה גורם מותר לא הוה סגי לן בצינון והשתא דסבירא לן מותר סגי ליה בצינון ולא בהולכת דמי עצים לים המלח להתירו. ודבר זה ברור אצלי שלא יספיק לו בהולכת דמי עצים לים להתירו בלא צינון, לפי שראיתי בגמרא דערלה ירושלמי [פ"ג הלכה א'] א"ר חגי כד נחתית מן אלפא שמעית קליה דרבי יעקב בר אחא מתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ותנינן נטל ממנה כרכר וארג בו את הבגד אסור בהנאה ותנינן יין נסך שנפל לבור כלו אסור בהנאה ותני רשב"ג אומר ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, א"ר יעקב בר אחא חגי קשיתא וחגי קיימא, תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי, ברם הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי, כלומר לפיכך לא היה לו היתר למוכרו לגוי חוץ מדמי צבע שבו אלא יעלה כלו באחד ומאתים. למדנו שאין לו היתר לבגד כדי ללבשו בהולכת דמי העצים לים המלח, ומשום הכי אינו רשאי למכרו לגוים. והטעם שהאיסור בעצמו לעולם אין לו היתר כאילו כלו אסור, לפי שיש שבח עצים וקליפין בכולי פת ובכולי בגד ובכולי תנור. ועוד יש מי שאומר כי הלבישה בבגד כמו האכילה בפת היא, ולא התירו באיסורי הנאה בהולכת דמי האיסור כי אם ההנאה בלבד, אבל האכילה והשתיה לא התירו והלבישה בבגד כאכילה ושתיה היא משום הכי אינו רשאי למוכרו לגוים אלא אם כן נתבטל כלו במאתים שמא ימכרנו לישראל וילבישנו. הנה כי הלבישה כאכילה ואינה נתרת ביוליך הנאת עצים לים המלח. לפיכך אין ספק באפיית התנור שיהא מותר לאפות בו בהולכת דמי עצים לים המלח בלא צנון מפני שהוא כלבישת הבגד. ולטעם הראשון כיון דיש שבח עצים בפת וכלו נחשב כאיסור אין לו פדיון כלל שהרי הוא כאילו העצים בעין. מכל מקום מה שאמר רבי אליעזר בבגד יוליך הנאה לים המלח לטעם השני לא להתיר אותם בלבישה אלא לשטיחה להתכבד בו או הנאה אחרת הדומה לה. עוד אני צריך לפרש אם חלק רבי אליעזר אפילו בדבר שבמנין ואסור בהנאה, שהרי משנה שלמה שנינו [ע"ז דף מ"ט.] ואלו אסורין ואוסרים בל שהן יין נסך וע"א ועורות לבובין וכו', ואוקימנא בדבר שבמנין ואיסורי הנאה לומר שאוסרין עירובן בהנאה כמותן, ולא חלק בהן רבי אליעזר להתירן ביוליך הנאה לים המלח, ומסתברא שאף באלו חלק רבי אליעזר, שהרי הבגד שארגו בכרכר [ע"ז דף מ"ט.] כאילו כלו אסור חשבנוהו וודאי בגד דבר שבמנין הואי, וכן בכל איסורי הנאה שבתורה שאוסרין את עירובן בהנאה יועיל להם הולכת דמי האיסור לים כדי להתיר עירובן בהנאה, ולא מדרבי אליעזר אלא מדרשב"ג דאמר אפילו ביין שגופו של איסור נתערב בו סגי ליה בהוליך הנאה לים המלח. ויש עוד לומר שלא חלקו רבי אליעזר ורשב"ג על זו המשנה, והמשנה כך אמרה כל זמן שהאיסור בתוכן לא יועיל להם רוב לבטל האיסור, ולא אפילו אלף, עד שיוציא מהם כדי האיסור. ועיקר.
<h2>דף כז.</h2>
במאור דף ו': ד"ה ויש ספרים. לרי"ף סי' תשי"ב. כתוב שם. ונראה מן הנוסחאות הללו דאפדיון קאי, ובפדיון [קי"ל כר"א] כו'. אמר אברהם. גם בזה טעה, דכל שכן אזה וזה גורם אסור.
במאור דף ו': ד"ה ופת שבשלה. לרי"ף סי' תשי"ב. כתוב שם. ופת שבשלה על גבי גחלים לוחשות הפת אסורה וכו', [ולא הזכירו]. אמר אברהם. גם בזה טעה דכיון דלא ידעינן מאן אסר נקיטינן כפשטיה דמתניתן להיתרא בכולהו. ועוד דאמוראי מפרשי הכא טעמא דמאן דשרי. ועוד דהא התם נמי לדברי האומר בגחלת קא מיבעיא ליה אלמא לא קיימא לן כותיה.
<h2>דף כח.</h2>
במאור דף ז'. ד"ה איבעיא להו. לרי"ף סי' תשי"ג. כתוב שם. איבעיא להו מפרר וזורה לרוח וכו'. כיון דפליגי עלה רבה ורב יוסף ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו, נקטינן הכא [והכא לחומרא]. אמר אברהם. וגם בזה טעה דרבה ורב יוסף הילכתא כרבה [רי"ף שבת דף ט"ו. סי' ש"ל].
<h2>דף כח:</h2>
במאור דף ז'. ד"ה מני מתני'. לרי"ף סי' ת"ש. כתוב שם. [מכאן תשובה לאומר דלא קיימא לן הלכתא כרבי שמעון וכו'], והיאך אפשר לומר כן וכו'. אמר אברהם. התמהו ותמוהו השתעשעו ושועו [ישעיהו פרק כ"ט פסוק ט']. ואני אומר שגם רבי שמעון מודה שאסור באכילה משש שעות ולמעלה, אלא שאינו עובר עליו לא בלאו ולא בכרת אלא בעשה דהשבתה, ואיסור הנאה אין בו אלא מדבריהם, ומשנתנו לא דברה אלא בלאחר זמנו, והלכה כרבי שמעון בלפני זמנו ולאחר זמנו לענין איסור לאו, אבל לענין אכילה והנאה שוים הם, כמו שכתבנו למעלה, ואין כאן מחלוקת רביעית כלל.
<h2>דף כט.</h2>
במאור דף ז': ד"ה והא דתניא. לרי"ף סי' תשט"ו. כתוב שם. הא רב אחא רב יעקב הוא דאמר דר' יהודה יליף אכילה מראיה לאחר זמנו וכו'. אמר אברהם. צלל במים עכורים והעלה בידו חרס, וכי יש בל יראה לאחר זמנו אפילו בשל ישראל והלא שבעת ימים כתיב [שמות פרק י"ב פסוק י"ט] אלא על כרחך תוך זמנו קאמר דאיכא בל יראה בשל ישראל, ובשל אחרים ושל גבוה מותר, ויליף שאור דאכילה משאור דראיה. ואי אמרת כיון דלעסיה קניה, איכא למימר כגון שתחב לו חבירו למקום שאינו יכול להחזירה אלא ע"י הדחק דבההוא דוכתא לא קני הואיל ושלא לרצונו הכניסה לו וחזרתה אינה אלא מדוחק, ולא אמרינן הכא אי בעי מהדר שהרי מקום דחוק הוא, ואין כאן קניית ממון קודם חיוב הבליעה שנהנו מעיו מן החמץ, וכיון שהוא של אחרים או של גבוה אין בו חיוב חמץ.
במאור דף ז': ד"ה והא דתניא האוכל. לרי"ף סי' תשט"ו. כתוב שם. [והא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל אמר רב חסדא רבי נחוניא בן הקנה היא, פירוש] ודכולי עלמא כרבי יוסי הגלילי סבירא להו וכו'. אמר אברהם. וזה ההיפוך מה צורך להעמידה כריה"ג שלא כהלכה, ואם אמר רב חסדא על תנא דמתני' דסבר כר' נחוניא בן הקנה וכר' יוסי הגלילי לדחות הראיה שאין למדין מן המשנה לפי מדה משלם נאמר בכאן שלא לצורך דאוקמתא דמתניתן שאינה דחייה שיהיה הכל שלא כהלכה, שהרי אפילו לרבנן דאסרי ליה בהנאה הני מילי דהדיוט אבל הגבוה ודאחרים כשם שאין בהם משום תשביתו ולא משום לא יראה כך הם מותרים למכור לגוים, הילכך מאן דאמר מעל סבירא ליה פודין את הקדשים להאכילם לכלבים וכן למכור לגוים ויעשה ממנו הגוי מה שירצה ואין חוששין לבזיונו אחר שיצא לחולין. ואע"פ שחוששין לקדשי מזבח אין חוששין לקדשי בדק הבית, הילכך ממון הקדש הוא. ויש אומרים גם כן סבירא להו [הכי], אלא שפטרו אותו משום כרת כשהזיד בחמץ. ועל זה הדרך הולכת כל השמועה, דלא כריה"ג אלא כר"ש דלאחר זמנו מותר למכרן לישראל, ובכולהו אין פודין גרסינן והוא לצורך שלא כדברי ההפוך הזה.
<h2>דף ל.</h2>
במאור דף ח'. ד"ה (בדף ז':) אמר רבא. לרי"ף סי' תשט"ו. כתוב שם. ואין חלוף בין מימרא דרבא ובין מימרא דרבי יוחנן וכו'. אמר אברהם. יש חילוף גדול, כי בדברי רבי יוחנן מפרש בנותן טעם ובדברי רבא לא קאמר אלא איסור סתם, וזהו שכתב הרב מדלא קא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו כרב. וכן כתב רב אחא ז"ל [בשאילתות פ' צו (סי' פ')]. וטעמא קאמר, אלא האי דקאמר כרב תוספת דברים הוא, דילמא טעמיה דרבא לאו מטעמיה דרב דאילו רב משום דאזל לטעמיה דסבר כרבי יהודה, וטעמא דרבא משום חומרא דחמץ שאף על פי שאין לבי מתישב בזה דתמיהה לי היכי מחמירים בחמץ כולי האי דבמינו במשהו מה שאין כן בשאר איסורין, ועוד גזרינן נמי שאינו מינו אטו מינו במשהו, וזהו תימה גדול, אלא שכבר סייעם דברי רבי יוחנן וריש לקיש דכל איסורין שבתורה דבין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, מכמה סתמות ומסוגיית הגמרא בחבורי האסור והיתר שחברנו [גם התימה שתמהנו שאין תימה דכיון דלרבא מין ושאינו מינו אחד הם בנותן טעם אין כאן אלא גזרה א' דלמא אתי למשרי בנותן טעם, הלכך בזמנו אסור במשהו בין במינו בין שלא במינו].
<h2>דף ל:</h2>
במאור דף ט' ע"ב. כתוב שם. איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה. [א"א]. האי פלוגתא דאביי ורבא בענין בעל חוב למפרע הוא גובה וכו' ראיתי בזה דברי המפרשים ולא עלתה בידם כהוגן. ואומר תחלה, שלא נחלקו אביי ורבא אלא בשעשה לו שדהו אפותיקי מעכשו אם לא יפרעהו ליום פלוני תהא שלו, דאילו אפותיקי סתם הא לא קני ליה, דאסמכתא היא, וכל שכן באחריות סתם, דמצי מגבי ליה כל מאי דבעי. ומשנה ליה. מארעא לארעא, והיכי תיסק אדעתא דמצי לזבוני ליה מקמי דנגביה ולא נחית לפירי עד לאחר שומא והכרזה ושטר חליטה מבית דין, אלא ודאי כי אמר אביי למפרע הוא גובה בשויה ניהליה אפותיקי ומעכשו כדאמרן, ורבא פליג עליה ואמר כיון דמצי מסלק ליה בזוזי לא קני ליה, ולפום האי סברא דרבא אפילו אמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו נמי לא קני ליה למפרע, והיכא דאקדיש לווה וזבין לווה כולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף אתי מלוה ופריק שהרי קדם שעבוד למכר ולהקדש, דתנן [ערכין דף כ"ג:] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח וכו'. אמר אברהם. ראיתי שאלה לפני רבינו האיי גאון, שהקשו עליו ממשנה זו על מימריה דרבא [כתובות דף נ"ט: ושם נסמן] דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ותירץ גאון משנתנו בשאין שם בני חורין ומילתיה דרבא בשיש שם בני חורין. והא מילתא לא איתבררא לן שפיר. דאי יש שם בני חורין, מאי איריא הקדש דמפקיע אפילו מכר נמי להדיוט מפקיע. ואי תימא בדשויה ניהליה אפותיקי ואמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו, דלגבי הדיוט אע"ג דאיכא בני חורין מפיק ליה מלוקח, וגבי הקדש לא מפיק ליה וגבי מבני חרי, הא מנא ליה. ור"ח ז"ל דחק עצמו והעמיד דברי רבא בקדושת הגוף, וגם זה איננו שוה, שאם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ולא משכחת לה אלא בשהקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי, דלגבי הדיוט מפיק מניה [ב"ב דף מ"ד:] וגבי הקדש מזבח לא מפיק. ואי בהקדש קונמות כגון שאמר לוה למלוה קונם שדותי עליך, דהוו להו קדושת הגוף, ומפקע להו מיד מלוה, ואכתי מאי הפקעה איכא, וכי צריך הוא אלא להפרע מעותיו, ניזבנינהו בית דין או לווה עצמו ויפרעו לו מעותיו, ומה צורך שירד המלוה לקרקעות הללו שנאסרו עליו. ואני איני אומר כן, אלא כל הקדש שבעולם מפקיע מידי שעבוד, שהרי אינו מוציא מיד הקדש אלא בפדיון, וכל זמן שאינו פודה, הפירות להקדש. הדרינן לשמעתין, כי פליגי דאקדיש מלוה וזבין מלוה [ל"א ע"א], אביי סבר זביניה זביני והקדשו הקדש, דכי גבי ליה בסוף איגלאי מילתיה דלמפרע דיליה הוה, ורבא סבר לאו זביניה זביני הוא, ואי בעי לסלוקי בזוזי מצי מסלק ליה. ואע"ג דאמרינן [ב"מ דף ט"ז.] בגזלן דכי גבי לה בחובו וקפיד אארעא לאוקומי גבי לוקח קא בעי, שאני גזלן דכיון דקיימא ארעא בידיה אמרינן אהימנתיה קא סמיך דליהדר עלה לאוקומה בידיה כדהות קיימא בידיה דגזלן, אבל הכא דלא קאי מלוה בגויה דארעא ולא ידע אי מסלק ליה בזוזי לא הוה סמכא דעתיה עילויה כלל, הילכך הוה ליה כמי שאמר שדה זו לכשאקחנה מכורה לך [כתובות דף נ"ט.], דלאו כלום הוא ולא קני לה לארעא כלל כלל. מיהו מעות ודאי הדרי, אלא אם כן פירש דלא מפצי ליה, כי ההיא מעשה דכתובות [דף צ"א:] דזבין לכתובתא דאימיה בטובת הנאה ואמר רבא נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה, אחריות דנפשיה מי לא קביל עליה. ולענין אהדור מעות הוא דקאמר, דלענין מקנא לארעא לא קני לה כלל. ומי אמר רבא הכי, והאמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו' דינא הוא דאמרי ליה יתמי אנן מטלטלי שבק [אבון] גבך, אלא ארעא שביק גביה ואתא ב"ח ושקלוה מניה, ואי פרקיה מניה בזוזי, מזבן הוא דזבנה מניה ותו לא הדרא להו, ואתיא מילתיה דרמי בר חמא כמילתיה דר' עקיבא, דאמר [כתובות דף פ"ד.] אין מרחמין בדין, ועדיפא מינה נמי, דאע"ג דיתמי משעבדי ליה להאי לוקח בשביל האחריות אפ"ה לא הדר אזוזי דיתמי. ואמר רבא אי פקח שמעון מגבי להו ארעא, ואע"ג דבעלמא היכא דאית ליה זוזי ללוה לא מצי למימר למלוה שקול ארעא בזוזך [כתובות דף פ"ו.] שאני הכא דמארעא איחייב להו ובארעא פרע להו. ודוקא דמגבה להו ארעא, אבל כל זמן שלא מגבי להו תיבעי לזוזייהו מינייהו הואיל וזקפן עליו במלוה והדר גבי לה מנייהו מדרב נחמן, יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם, אי אמרת בשלמא וכולה, הכי אקשינן בשלמא לאביי משכחת לה בדשויה ניהליה אפותיקי במעכשו, אלא לרבא הא לא משכחת לה כלל. שאני התם דאמר להו כי היכי דמשעבד לי אבוכון משעבד לי נמי ב"ח דאבוכון מדר' נתן, והכא נמי אמר להו שמעון ליתמי דראובן. כי היכי דמשתעבדנא אנא לאבוכון בדמי הקרקע, הכי נמי משתעבדנא לדידי, דאנא בע"ח דאבוכון מן האחריות שיש לי עליו. ושעבודא דאבוהון בין בקרקע בין בזוזי הוה, מיהו גבי יתמי פקע שעבודא דמטלטלין, אבל שעבודא דארעא בדוכת' קיימא מחיי אבוהון. וה"מ לענין שעבודא, אבל לענין מיקנא בגופא דארעא לא קני בע"ח ולא מידי, דאי בעו יתומים לסלוקי בזוזי מסלקי ליה. הלכך לענין אקדיש מלוה וזבין מלוה, מקמי דניגביה לארעא לא הוה זביניה זביני, ויהיב ליה זוזי ומסלק ליה.
הדר אקשינן ליה מחמץ שעשאו ישראל לנכרי אפותיקי ובמעכשו דקני ליה נכרי למפרע, מיהו בדלא קביל עליה ישראל אחריות, וקתני מותר לאחר הפסח, אע"ג דלא הגיע זמן הגוביינא עד לאחר הפסח. ושני ליה כשהרהינו אצלו, ומשום משכון הוא דקני ליה מידי, ולקמן מוקי לה בדאמר ליה מעכשו. נימא כתנאי ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אינו עובר ר"מ אומר עובר, האי עובר מתבער קאמר, והאי דנקט לשון עובר משום דאיסור לאו העומד בו גורם לו הביעור, ואע"פ שאין הלאו מתברר עד לאחר הפסח שיגיע זמנו לגבותו בחובו מ"מ בספק לאו הוא עומד. וכן משנת אלו עוברין [דף מ"ב.] מתבערין קאמר, מפני העבירה שבהן. מאי לאו בהא קא מיפלגי וכו', וקס"ד בדשוייה אפותיקי ומעכשיו, כעין פלוגתא דאביי ורבא ולאחר הפסח דקתני לר"מ דוקא, ולת"ק רבותא, דאע"ג דחזינן דגבי ליה בחוביה אפ"ה אינו עובר, דאי פריק ליה גוי לא צריך למימר. ותסברא סיפא דקתני אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ד"ה הרי זה עובר, למ"ד התם עובר הכא אינו עובר וכו'. ואי אמרת משום דקאי באחריות דישראל קאמר דלכ"ע עובר, א"כ לא איבעי ליה למימר מילתא פסיקתא, דהא בקבלת האחריות תליא מילתא, ועוד מאי איריא כי הוי חמצו דישראל אפילו חמץ דגוי ממש היכא דקביל ישראל אחריות מתבער, אלא לאו אע"ג דקאי באחריות הגוי קאמר, ומשום גוביינא או משום קנייה, וא"כ איפכא איבעי ליה לאפלוגי בסיפא. אלא הב"ע כשהרהינו אצלו, ומאי קניית משכון, ובדלא אמר ליה מעכשו, דהא לא אתי ליה משום גוביינא, ולדברי הכל הוא קא מתריץ לה, וקא מפלגי בדר' יצחק וכו'. ואע"ג דהא דר' יצחק לא קיימא אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, כדאיתא בשבועות [דף מ"ד.] הני מילי במשכון סתם, אבל הכא דאמר ליה דלפרעון יהביה ניהליה ולא לזכרון דברים בעלמא. תו מקשינן לרבא ממתני' נכרי שהלוה את ישראל וכו' מותר בהנאה, ואי נמי בשהרהינו אצלו, הא אמרת גוי מישראל לא קני משום משכון, אלא ודאי משום גוביינא למפרע קני הוא דקאמר ובדא"ל מעכשו, וקשיא לרבא. בשלמא מתני' אבריתא לא קשיא, בריתא דלא א"ל מעכשו, ומשום משכון, ומתני' דא"ל מעכשו ומשום גוביינא למפרע, אלא לרבא קשיא, דקס"ד דרבא אע"ג שהרהינו אצלו וא"ל מעכשו לא קני ליה, דמשום משכון גוי מישראל לא קני ליה, ומשום גוביינא מעכשו לא קני למפרע, וא"כ אמאי מותר. ותריץ ליה דמודה רבא דלמפרע קני היכא דהרהינו ומעכשיו, ומתני' בשהרהינו אצלו ואמר לו מעכשו, ובריתא דלא אמר ליה מעכשו. וכדתניא גוי שהרהינו פת פורני אינו עובר, כת"ק דר"מ, ואם אמר לו הגעתיך עובר. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אטו רישא מי לא א"ל אי לא פרענא ליום פלוני הגעתיך, כלו'. יהא שלך, וא"כ אמאי הרהינו אצלו, ש"מ ה"ק. אם אמר לו אם לא פרעתיך ביום פלוני מעכשו הגעתיך מותר, דכל כה"ג ודאי קני למפרע. ואביי מתרץ להא מתניתא. סיפא דא"ל מעכשו ואע"ג דלא הרהינו, ורבא מפרש לה כפשוטיה דבעינן הרהין ומעכשו, הלכך בין לענין דינא בין לענין דחמץ אי א"ל מעכשו והרהינו קני ליה למפרע.
<h2>דף לא:</h2>
במאור דף ט': ד"ה איתמר. לרי"ף סי' תשכ"ג. כתוב שם. והאי דינא במטלטלי בלחוד הוא, ולא גמרינן מיניה למקרקעי, שהקרקע בחזקת בעליה עומדת עד שעת גבייתה, ולא שייך בה דרבי יצחק, אבל אם אמר ליה מעכשו אפילו במטלטלי קני וכו'. אמר אברהם. אנן לא אמרינן הכי, אלא לרבא אפילו אמר ליה מעכשו לא הוי זביניה זביני, דהא טעמיה דרבא משום דאילו הוו ליה זוזי הוה מסליק ליה בזוזי, הלכך אפילו במעכשו ואפילו לא יהא לך פרעון אלא מזו כיון דצריך שומא לרבא לא קני עד שעת גוביינא כשאר שומא ואכרזתא ושטר חליטה מבית דין או משטר הלוה עצמו מדעתו, אבל לאביי כי מטא שעת גוביינא שומא ואכרזתא ושטר חליטה מבית דין או משטר הלוה עצמו למפרע קני ליה, ואי זבין זביניה זביני. ולדעת רבא נמי אי זבין קודם גוביינא ומטא גוביינא ואזיל ליה לעלמא אפילו לא אמר ליה מעכשו איכא דקני לה לוקח כי ההוא דאמרינן בבבא מציעא [דף ט"ז.] גבאו בחובו אי אמרת הא ארעא בעינן לאוקמי קמיה לוקח בעי ולא גרע האי מגזלן. והא אנפא לא מחוורא, דהתם כיון דגזל הקרקע ומכרו לזה והעמידו בתוכו והרי הוא תחת ידו כי הדר גזלן וזבין ליה מנגזל או דגבי לה בחובו ודאי לאוקמי קמיה לוקח קא בעי, אבל הכא דמלוה גופיה אכתי לא זכה בה מידי ולא קאי בגויה הוה ליה כמי שאמר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך דלא קני [כתובות דף נ"ט.]. אבל מכל מקום הלוקח חוזר על הלוה לפרוע מעותיו, וכל שכן על המלוה שמסר לו את הפרה באחריות, ויכולין לסלקו במעות אעפ"י שגבה זה אותו קרקע בחובו.
במאור דף ט': ד"ה איתמר. לרי"ף סי' תשכ"ג. כתוב שם. למה לי למתנא אחר הפסח, הוה ליה למתנא והגיע הפסח וכו'. אמר אברהם. זה אינו, דלאביי כיון דאלו גבי ליה בחובו למפרע קני ליה כי לא גבי ליה נמי בספק בל יראה קאי וצריך לבערו, הלכך לתנא קמא אף על גב דלא קני משום משכון אי גבי ליה חייב לבערו משום ספק גובייאנא, אלא על כרחך לא מסתברא האי סוגיא והאי פרוקא אלא בענינא אחרינא והוא כתוב אצלי. והרב ז"ל כשכתב משנתנו כשהרהינו ובמעכשו כלל את הכל בין לענין דינא בין לענין איסורא והלכה כרבא.
במאור דף י'. סוף ד"ה (בדף ט:) איתמר. כתוב שם. [ואף ברייתא דחנות של ישראל ומלאי של ישראל כולה הלכה פסוקה היא אע"פ שלא הוזכרה בהלכות]. אמר אברהם. [והא דתניא חנות של גוים ומלאי של גוים ופועלי ישראל נכנסים לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה ואין צריך לומר באכילה], חנותו של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי גוים וכו' חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה, זו הברייתא לא הביאה הרב ז"ל בהלכותיו, ואולי מפני שהיא צריכה [תקון] [ו]מתחלפת בספרים המותר לאסור והאסור למותר, ולפיכך הניחה, ויהיה הכל לאיסור. ואני כבר מצאתי עיקר לשתי הנוסחאות, כי זאת הנוסחא שכתבתי בחנות של גוים ופועלי ישראל לאיסור דלא מצי מתיאש הפועל ממנו שהוא כמפקיד חמצו ביד גוי ואסור, וסיפא סתם פועלי גוים וחנות של ישראל ודאי מותר שהוא כמפקיד חמצו ביד ישראל ולא קביל עליה אחריות. והנוסחא האחרת שאמרה בחנות של גוים ופועלי ישראל להיתר בשנתייאשו הפועלים ממנו שהוא חמץ של גוים, וסיפא בחנות של ישראל לאיסור דכיון דלישראל הוא קנה ישראל ואסור. והני שתי נוסחאות קיימות. מיהו חנות בעיר הולכים אחר בעל החנות שכיון שמשתמשין חמצו הוא חייב לבדוק ואינו רשאי לסמוך על ייאוש הגוי לומר שלא נתייאש אלא חייב לבדוק ולבער מספק שמא נתייאש ואין ספק.
<h2>דף לו.</h2>
במאור דף י'. ד"ה ומאי דכתבו. לרי"ף סי' תשכ"ו. כתוב שם. ואפשר לתרוצי ולומר דהכי קאמר יומא קמא לא תלושו לי בדובשא כלל מכאן ואילך לושו לי בדובשא לחוד. אמר אברהם. גם אנו תמהנו על הרב ז"ל, ולאחר ימים רבים נראה לי כי האמת כדבריו, שלא הוצרך רבי יהושע בן לוי לומר לבניו מכאן ואילך לושו לי בחלבא לאפוקי ממצה עשירה, שהרי הדבר ידוע שאין מצות מצה אלא בלילה הראשון לא בעניה ולא בעשירה, אלא ודאי לאגמורינהו שאין בה משום חמוץ, הילכך גמרינן מינה והלכה כר' עקיבא אפילו על ידי מים. ומה שאמר זה שהחלב אין בו משום חמץ, במסקנא ואפילו על ידי מים, דבריו סותרין זה את זה, שהרי הוא מעמיד דברי רבי יהושע שלא על ידי מים ודכוותה בחלב שלא על ידי מים, היכי גמרינן מינה דבחלב אין בו משום חמוץ.
<h2>דף לז.</h2>
במאור דף י': ד"ה תניא בש"א. לרי"ף סי' תשכ"ח. כתוב שם. וההיא דאמר רבא [להלן מ"ח ע"א] קבא מלוגנאה לפסח, ללישה נאמרה ולא לאפיה וכו'. אמר אברהם. הכל הבל ורעות רוח. דבית הלל אפילו ביום טוב דפסח שרו טובא אפילו קביים או אפילו טפי מקביים אף על פי שלענין חלה שיערו בקביים לבית הלל [עדיות פ"א מ"ה ועיין שם בפירוש הראב"ד] לגבי פסח לא חיישינן לטרחא דליתי לידי חמוץ בההוא טרחא דלישה, ובית שמאי חיישי אפילו בכל יום טוב ואפילו מה שצריך לו לא תלוש אשה אחת מפני הטורח, ובית הלל שרו אפילו ביום טוב דפסח, והלכה כבית הלל בשאר ימים טובים אבל בפסח נקטינן לאשה אחת כרב דפסק בקבא מלוגנאה דחיישינן דילמא משום האי טרחא אתי לידי חמוץ. ומה שכתב דבית הלל כי ההיא דרבי שמעון בן אלעזר [ביצה דף י"ז.] היא, לא כלום הוא, דלא הוזקקו תנאים לחלוק סתם במחלוקת ב"ש וב"ה, והם לא נחלקו אלא במה צריך לו כעין מחלוקת פת רקיקין וגריצין דבמס' יו"ט [דף כ"א:] וב"ה אפילו שלא בתנור אלא [באלפס] התירו כל צרכו ואפילו באשה אחת. אלה הם דברי הרב ז"ל כהוגן והדוחה ידחה ומלאך ה' דוחה.
במאור דף י"א. ד"ה ובמעשה אילפס. לרי"ף סי' תש"ל. כתוב שם. ודייקינן נמי דקתני לה דומיא דאשישה לישנא דחשיבותא. אלו דברי הרב ה"ר אפרים ז"ל. אמר אברהם. דברי זה הרב אינם נכונים דאם כן מאי איריא משום חלוט אפילו בתנור נמי מצה עשירה הוא, אבל או כדברי זה שחלטו במים כל צרכו ומלחם קא ממעט ליה או שחזר ועשאו באלפס דאע"ג דלחם הוא כר' יוחנן אפילו הכי מצה עשירה הוא. אבל אי חזר ואפאו בתנור, כבר אבד העושר ההוא, וזהו החלוט האמור ביבמות [דף מ'.] כמו שפירש הרב ז"ל.
<h2>דף לז:</h2>
במאור דף י"א. ד"ה ובמעשה אילפס. לרי"ף סי' תש"ל. כתוב שם. [מאן דפסק כרבי יהודה] ליכא עליה פירכא מההיא דפרק החולץ [יבמות דף מ'.] ואעפ"י כן אין לנו ראיה לפסוק כרבי יהודה כו'. אמר אברהם. מי שאין בו דעת להכריע איך יכריע על דברי גאון, דמה שפסק כרבי יהודה מטעם שהרי רבא פירש טעמו של רבי יהודה אע"ג דההיא דחייא לא קיימא מההיא מלתא דיבמות [דף מ'.] אפילו הכי נקטינן מינה ללישנא קמא הלכה כרבי יהודה מדפירש רבא טעמיה דמכל מקום טעמיה דרבי יהודה מהאי קרא נפקא ללישנא קמא וללישנא בתרא, ועוד דסוגיא דשמעתא כרבי יהודה אזלא בבעיי דהדביק מבפנים והרתיח מבחוץ ובאבוקה כנגדו וזהו טעמו במה שפסק כרבי יהודה. ואף על פי כן אומר אני שאין הלכה כרבי יהודה, ומההיא דאמרינן בברכות [דף ל"ח.] בכובא דארעא דמר זוטרא קבע סעודתיה עלויה ומברך עליה המוציא ושלש ברכות ומר בר רב אשי אמר שיוצא בה ידי חובתו בפסח ואף על פי שאין זה מעשה תנור. מיהו דברי רבי יהודה נדחו מזה, אבל דברי ר"ל [דף ל"ז.] לא נדחו שהרי מרתיח ולבסוף מדביק והוא מודה בזה.
<h2>דף מב:</h2>
במאור דף י"ג. ד"ה אלו עוברין. לרי"ף סי' תשמ"ב. כתוב שם. ואם תשאל לרב שימי מחוזנאה שפירש קולן של סופרים טפולן של בנות עשירים. אמר אברהם. אין בנסחא ספרדית של בנות עשירים שהרי אין במשנה וקולן של סופרות, אלא כך היא הגירסא טפולן של בנות עשירים שמשירים אותם ליתן לבני עניים. ומאי סופרים תלמידים, כדתנן [גיטין דף כ"ד.] שמע סופרים מקרין וכו', ומפני השיור שהזמן מאריך עליו מתקשה. ורבי אלעזר אמר אף טפולי נשים, לא בא להוסיף אלא לגלות שיש בטיפולי הנשים נוקשה של חמץ לפי שיש שטופלות בסיד ויש בשמן הפוך בא רבי אלעזר [להזהיר] גם על זה. עוד יש לומר שהטפול הזה של סולת פעמים הוא שאינן על ידי מים אלא על ידי משקים אחרים, ובא רבי אלעזר להזהיר עליו להעבירו בפסח מפני שיש שעושה במים. ואין צריך להבליו. ואפשר שהטיפול ההוא קרוב הוא לחמץ גמור ולא בא אלא לגלות עליו.
<h2>דף מג.</h2>
במאור דף י"ג. ד"ה וכתב. לרי"ף סי' תשמ"ב. כתוב שם. [והוא הדין לנוקשה בעיניה לרבי מאיר. ומאי משמע דקרא למעוטא אתא] מכדי [שמות פרק י"ב פסוק י"ט] כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אם במחמצת חייב כרת. אמר אברהם. אין טעם בזה הטעם, אבל העיקר משום דשני בדבוריה, נכתוב כלהו מחמצת או כלהו חמץ, אלא מדשני בהו שמע מינה דלגבי כרת בעינן חמץ גמור. והקושיא שהקשה לרבנן לשתוק קרא מינה ממאי לשתוק, והחמץ שכתב הוא שמיעט העירוב מכרת ומלאו, דאי לא שני בדבוריה לא שמענו הפרש בין שהוא בעינו או שהוא בעירוב.
במאור דף י"ג. ד"ה וכתב הרי"ף אע"ג. לרי"ף סי' תשמ"ב. כתוב שם. נראה מדבריו שאין הלכה כרבי אלעזר אלא כרבנן, והא ליתא דכסתמא דמתניתין קיימא לן. אמר אברהם. הרב ה"ר יצחק אבן גיאת ז"ל כתב זה וגם כתב דאיכא מרבוותא דפסקו כחכמים, ואני רואה דברי הרי"ף ז"ל שפסק בערוב כחכמים ואף על פי שסתם משנתנו כרבי אלעזר כדאמרינן בעלמא [ב"ק דף ס"ט: ע'.] מתניתין יחידאה היא. וסתם יחיד עם רבים אינו סתם אלא אם יחיד עם יחיד וסתם המשנה כאחד מהם. מיהו בנוקשה קיימא לן כרבי מאיר דסתם לן כוותיה ולא פליגי רבים עלויה וכן פסק הרב ז"ל. וטעמא דרבי מאיר בנוקשה לאו מכל אלא ממחמצת. מיהו כרת לית ביה מדשני ביה קרא לחמץ, ורבנן מודו ליה לר' מאיר בנוקשה, כדאמרן, ויחידאה הוא דפליג [עליה] ומנו רבי יהודה. וכיון דסתם לן כרבי מאיר הלכה כוותיה.
<h2>דף מג:</h2>
במאור דף י"ג: ד"ה וכתב. לרי"ף סי' תשמ"ב. כתוב שם. א"ר אבהו א"ר יוחנן כל איסור שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת. אמר אברהם. ראיתי שמועה זו מטורפת ביד המפרשים ולא העלוה כהוגן וכשורה. והרי אני מוסר מפתחה לנבונים ובו יצאו ויבואו אל מכונה. הרי אמרו במסכת ע"ז [דף ס"ז.] טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס. וכענין הזה אמרו בשמועה זו בכל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, פירוש ללקות עליו בכזית שאין צירוף אלא למלקות ואע"פ שיש בו בנותן טעם, חוץ מאיסורי נזיר משום דכתיב ביה משרת כרבי עקיבא [נזיר דף ל"ז. ופסחים דף מ"ד:] דיליף טעם כעיקר מגיעולי גוים ומייתר ליה משרת לצירוף. אבל לרבנן לית להו צירוף כלל אפילו בנזיר דלא ילפי טעם כעיקר מגיעולי גוים דחידוש הוא ואיצטריך להו משרת לטעם כעיקר, ופי' טעם כעיקר, פירוש כלומר כיון שנתן בו טעם כאילו האיסור בעין שאינו בטל ברוב כמו שאמרו במין במינו דבטיל ברוב כדאיתא בזבחים פרק כל הזבחים [דף ע"ט.] ובזה הלשון נכנסים בו שני עניינים לאיסור ולמלקות, שאם יש בו כזית בכדי אכילת פרס ונותן טעם יש בו מלקות ואע"פ שרובו היתר אין האיסור בטל בו, ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס אסור ואין בו מלקות מ"מ אינו בטל ברוב, והרי הוא כאילו האיסור בעינו, וע"ז שאלו בגמרא והאי משרת להכי הוא דאתא והא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא, כלומר ללמד שכיון שיש בו טעם האיסור אינו בטל ברוב, כמו שפירשתי, אבל כולי האי דליצטרף היתר לאיסור למלקות הא מנא ליה אפילו בנזיר, אלא אם כן שרה ענביו במים ויצא מהם יין עד שיהא שם כזית בכדי אכילת פרס כי אז יהיה חייב, אבל פת ויין למלקות לא, ושני ליה ההיא לרבנן דלית ליה צירוף וטעם כעיקר לא ילפי מגיעולי גוים דחדוש הוא, ואיצטרך להו משרת לטעם כעיקר, אבל א"ר יוחנן אליבא דר' עקיבא קאמר וכו'. הנה מסרתי לך מפתח כל השמועה ואידך פירושא היא זיל גמור.
אבל אומר לך תחלה, כי יש מתמיהים על מה שאמר אביי במסכת חולין פרק כל הבשר [דף ק"ח.] שמע מינה טעמו ולא ממשו דאוריתא, דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא אי חדוש הוא מאי איריא כי איכא נותן טעם וכו', וקשיא להו ואפילו יהיה בשר בחלב חדוש ולא גמרינן מיניה, מכל מקום טעמו ולא ממשו מנזיר גמרינן ליה לרבנן. מעתה אין לנו להחמיר בבשר בחלב בדליכא נותן טעם, דכשאר איסורין משוינן ליה. ואי משום חדוש דאי שרי ליה ההוא יומא שרי, ההוא חדוש להקל הוא ולא להחמיר. וההוא חדוש דאמר אביי התם, לאו מהאי חדוש קאמר אלא מחדוש דגופיה דאי טעמו ולא ממשו בעלמא מדאוריתא שרי דבטל איסור ברוב מעתה בשר בחלב שאסרה תורה חדוש הוא שהרי טעם בעלמא הוא ומדאוריתא שרי דבטל ברוב, וכיון שהחמירה התורה לאוסרו אפילו כי ליכא נותן טעם נמי לתסר ומה ראו חכמים לומר בנותן טעם, מ"מ הקושיא עומדת במקומה והיאך יהיה טעמו ולא ממשו דרבנן, ואי לא גמרינן מבשר בחלב הא גמרינן לה ממשרת, ואיכא לתרוצי דאי אמרינן טעמו ולא ממשו דרבנן אמרינן דחטאת נמי לטעמו ולא ממשו הוא דאתיא והוו להו נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, אלא שמע מינה טעמו ולא ממשו דאוריתא הוא, או ממשרת או מבשר בחלב, ובודאי ממשרת גמרינן הילכך ליכא חדוש בבשר בחלב להחמיר דנחמיר ביה טפי בדליכא נותן טעם. ויש מעט קושיא לזה הפירוש ממה שאמר אביי התם מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא והיכי גמרינן מבשר בחלב והלא שלשה הם נזיר וחטאת ובשר בחלב, אלא על כרחך צריכין אנו לפרש הא דאביי בענין אחר והכי קאמר אי סלקא דעתך טעמו ולא ממשו דרבנן, ואי ממשרת דילמא היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס (ליכא) ומהיתר לא גמרינן דחדוש הוא דאי איתר ליה כולי יומא ואית ביה טעמא לא מיתסר וכי בשיל ליה מיתסר, וכיון דנותן טעם מדאוריתא לא מיתסר ואין הפרש בין נותן טעם לשאינו נותן טעם לשאר איסורים והכל מותר גבי בשר בחלב היכא דבשיל והתורה אסרתו אימא אע"ג דליכא נותן טעם נמי ניתסר, ומנא להו לאיפלוגי בין נותן טעם לשאינו נותן טעם, אלא שמע מינה בשר בחלב לאו חדוש הוא ומניה גמרינן, ואע"ג דאי תרי ליה כולי יומא לא מיתסר האי חדוש לא מנע דלא ניליף מיניה, דכל כמה דלא בשילינהו בהדיה כמה דקיימי באנפי נפשייהו דמו, והכי אסר רחמנא והכי שרא, ואי אמרת השתא נמי תיקשי לך מנלן דמפלגינן בין שיש בו טעם לשאין בו טעם, ההוא ודאי כיון דרובא חלב וכל מידי ברובא בטל, אפילו לדיני נפשות אזלינן בתר רובא, אי לאו דיהיב ביה טעמא אמאי מיתסרי. ואי קשיא לך, לאביי דסבירא ליה דאיכא למילף מבשר בחלב, אם כן הוה ליה נזיר ובשר בחלב שני כתובים הבאים כאחד, דנכתוב רחמנא בשר בחלב וכל שכן נזיר, איכא למימר אביי מוקים משרת לכזית בכדי אכילת פרס ובשר בחלב לחצי שיעור, אי נמי אצרוכי מצריך ליה כדאיתא במסכת נזיר [דף ל"ז:] דאי כתב רחמנא משרת משום דנזיר חמיר איסוריה דאפילו זג וחרצן אסר ליה ואי כתב רחמנא בשר בחלב משום דחמיר איסוריה דאסור בהנאה הילכך צריכי וגמרינן מיניהו. מכל מקום מסקנא דשמעתא דהדר ביה אביי מטעמא דרבא דאמר ליה דרך בישול אסרה תורה, דהיינו נותן טעם, ובשר בחלב חדוש הוא כדאיתא לדעת חכמים. וכבר פירשתי כי ממשרת למדנו טעם כעיקר, כלומר כאילו האיסור בעינו אם יש כזית בכדי אכילת פרס ונותן טעם למלקות, ואם חצי שיעור ונותן טעם לאיסור, ואינם בטלים ברוב הואיל ונותנים טעם בהיתר, זהו לדעת חכמים. אבל לר' עקיבא דנפקא ליה טעם כעיקר שאינו בטל ברוב מגיעולי גוים אייתר ליה משרת לצירוף היתר לאיסור אף למלקות, מכל מקום בנותן טעם. ודוקא לאיסור כהיתר באותו זית, אבל אי הוי רובא היתר לא לקי. ומשמעתא דפרק כל הזבחים [דף ע"ח.] נפקא לן, הפגול והנותר והטמא שבללן ואכלן פטור וכו', דוק ותשכח. מיהו לר' אליעזר אע"ג דאיכא רובא היתר נמי מצטרף, מדלקי על אכילת כותח. הדרינן לפרושי שמעתתא. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור מלקות ואפילו בנותן טעם, חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וכל משרת, פי' דמיתר לו כדבעינן למימר לקמן לר' עקיבא, וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו, מצטרף מצה לחמץ למלקות, ובנותן טעם. כמאן כר' אליעזר דדרש כל למקצת קומץ ודריש כי כל לעירוב, אי הכי [מ"ד ע"א] חמץ בפסח נמי, ואי אמרת מנא ליה לזעירי דהאי עירוב דמרבינן מכי כל לצירוף מרבינן ליה, דילמא לעולם דאיכא חמץ והא קמ"ל דאע"ג דאיכא מצה טפי מחמץ דלא בטל ברוב, ההוא ממשרת נפקא, והיינו טעמא דר' אליעזר בכותח, דאע"ג דליכא כזית בכדי אכילת פרס מיחייב משום היתר מצטרף לאיסור ולמלקות, דאי לאיסורא בעלמא ממשרת נפקא. קשיא לן הכא לר' אליעזר מאי שנא דלגבי חמץ בפסח שהיתר מצטרף לאיסור מכל איסורין שבתורה דכתיב בהו כל חלב וכל דם כל אשר אין לו סנפיר ואיכא טובא. אלא מאי אית לך למימר הנהו לאיסור חצי שיעור אתו ולעולם מלקות ליכא בחצי שיעור אלא על ידי צירוף ונותן טעם, אם כן חמץ בפסח נמי. ואיכא למימר דאהני ליה כי כל אוכל מחמצת, דדריש האי כי כל לעירוב למלקות, מיהו כרת ליה ביה, מדכתביה האי כי לגבי אוכלים. מעתה חצי שיעור דאסור מכל מחמצת, טעם כעיקר ממשרת או מגיעולי גוים, היתר מצטרף לאיסור מכי כל. ור' עקיבא בחמץ בפסח לית ליה צירוף, דהאי כי כל אאוכלין קאי ולא מרבינן באוכלין כלל, ואי מכל מחמצת ההוא לאסור חצי שיעור לאיסור ולא למלקות כלל, אבל בנזיר אית ליה, דנפקא חצי שיעור מכל והיתר מצטרף לאיסור ממשרת וטעם כעיקר מגיעולי גוים. והצרפתים [תוס' נזיר דף ל"ו. ד"ה אין] שמוחקים משרת וכל משרת, טועים הם. ובנזיר ירושלמי [פ"ו הלכה א'] דריש(א) וכל משרת לרבות משרת חרצנים וזגים.
הא דאמר אביי [מנחות דף נ"ח.] יש הקטרה לפחות מכזית, פלוגתא דאביי ורבא במנחות פרק כל המנחות, ופליגי בהאי מקצתו דקתני בבריתא דרבא סבר אין קומץ פחות משני זיתים והוי מקצתו כזית ואביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים הילכך מקצתו זמנין דהוי פחות מכית. ואי קשיא לך לאביי כיון דאינו צריך צירוף למה לי לרבויי עירובו, לא קשיא, דהא קא משמע לן דאע"ג דאיעריב ברוב מצה לא בטל ברובא, ובדאיכא טעמא דחמץ.
יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתתא, איתיביה אביי המקפה של יין של תרומה והוא קפוי ועבה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כולו שהולכים אחר הרוב, המקפה של חולין וכו' לא פסל אלא מקום מגעו, והוינן בה. מקום מגעו אמאי פסול ניזיל בתר רובא ואמר ר' יוחנן הואיל וזר לוקה עליו בכזית, שאם אכל ממקום שנתמנה שמנן מצטרף היתר לאיסור למלקות הואיל ויש בו טעם התרומה, אלמא ילפינן לשאר איסורין מנזיר. אמר ליה. מאי כזית כזית בכדי אכילת פרס, דהאי לדברי הכל הוא, ואפילו לרבנן דלית להו צירוף בנזיר בכה"ג מודו דכמאן דאיתיה בעיניה הוי, ורובא דחולין לא מבטל ליה דהו"ל הכל תרומה לגבי האי מילתא. א"ל. וכזית בכדי אכילת פרס והוא מעורב ברוב, אע"ג דיהיב ביה טעמא מי הוי דאוריתא, לדברי הכל ואפילו לרבנן דלית להו מלקות בעירוב ברוב. אמר ליה. אין. אמר ליה. אי הכי אמאי פליגי עליה דר' אליעזר בכותח, והא איכא כזית בכדי אכילת פרס, אלמא לרבנן כל תערובת ברובא בטל מדברי תורה, ומשרת להיכא דאיכא רוב יין הוא דאתא. מעתה הא דאמרת גבי תרומה הואיל וזר לוקה עליו בכזית ר' עקיבא היא או ר' אליעזר, ושמע מינה דילפינן שאר איסורין מנזיר למלקות בכל מאי דאית ביה או להיתר מצטרף לאיסור או לכזית בכדי אכילת פרס, דקס"ד דאביי דמגיעולי גויים ובשר בחלב לא גמרינן דחדוש נינהו, אלא כולה מילתא מנזיר, ונפקי להו לר' עקיבא תרויהו מהתם, ממשרת וכל משרת, הכי סלקא דעתיה דאביי. והנה מצי לתרוצי ליה אין, לרבנן לית להו טעם כעיקר כלל ואפילו בכזית בכדי אכילת פרס, וכי אמרינן הכא זר לוקה עליו בכזית בכדי אכילת פרס, ולר' עקיבא קא אמינא דיליף טעם כעיקר מגיעולי גוים וילפינן לכל התורה כולה, ומשרת להיתר מצטרף לאיסור, ולא ילפינן מיניה דהוי חטאת ונזיר שני כתובים הבאים כאחד אלא דקאמר ליה אליבא דהלכתא דהא תניא בהדיא משרת ליתן טעם כעיקר, אלא הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס וכו', וכן שכר המדי וזיתום המצרי וחומץ האדומי מפני שהם חזקים אין אדם אוכל ושותה מהם אלא מעט ובשהייה גדולה, והיתר מצטרף לאיסור לית להו לרבנן כלל. והך סברא דאביי דסבר למימר לרבנן כל איסור בטל ברוב ומוקים משרת להיכא דאיכא רוב יין ליתא, דכיון דאיכא רובא וטעמא דאיסור ההוא לא איצטרך קרא, אי נמי מדאפקיה רחמנא בלשון משרת משמע אפילו רובא מיא. ואותביה אביי משתי מדוכות ושתי קדרות דאמרינן שאני אומר, ולא מפליג בהו בין איכא טובא תבלין או לא, ואי אמרת דרבנן מודו בכזית בכדי אכילת פרס הא מני, ואמאי אמרינן שאני אומר, אלא ש"מ דאפילו בכזית בכדי אכילת פרס אמרי רבנן דמדאו' בטל ברוב, והא מני רבנן היא ולא ר"ע ולא ר"א, ושני ליה. הנח לתרומת תבלין דרבנן. תו אקשי ליה משתי קופות ושני סאין, והא הכא דאי נפלי שני סאין קמח שעורים לתוך קמח חטין דקא יהבי בהו טעמא בפת ואיכא כזית בכדי אכילת פרס ואמרינן שאני אומר, אלמא לרבנן כל מידי בטל ברובא, ושני ליה. בתרומה בזמן הזה דרבנן, ואקשינן האי משרת להכי הוא דאתא והא מיבעי ליה ליתן טעם כעיקר [מ"ד ע"ב], כלומר שלא יבטל ברוב הואיל ויש בו טעם האיסור, אם יש בו כזית איסור באכילת פרס למלקות, ואם אין בו כזית לאיסור ולא למלקות, וזהו טעם כעיקר כאילו האיסור בעינו ובעיקרו שאינו בטל ברוב אבל להיתר מצטרף לאיסור כולי האי לא אמרינן, ושני ליה. ההיא לרבנן וכי אמר ר' יוחנן לדעת ר' עקיבא. תו אקשינן לרבי עקיבא טעם כעיקר בכזית בכדי אכילת פרס למלקות ובפחות מכזית לאיסור שלא יבטל ברוב מנא ליה, דלדרוש להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור למלקות כולי האי מנא ליה, דילמא לכדאמרי רבנן הוא דאתא, ושני ליה במסקנא. דההוא מגיעולי גוים הוא דכיון דאיכא טעמא לא בטיל ברובא, הלכך מייתר משרת לצירוף, ורבנן סבירא להו דגיעולי גוים חדוש הוא, וממשרת הוא דילפינן ליה. ותו אקשינן. דמדרבנן נשמע לר' עקיבא וכו', ושני ליה [מ"ה ע"א]. משום דהוו חטאת ונזיר שני כתובים הבאים כאחד, שהמקום הבלוע [מאיסור] ויש בו טעם האיסור לוקה עליו בכזית בין איסור בין היתר, דאי אמרת לאיסור בלחוד הוא דאתא מגיעולי גוים נפקא. הדר אקשינן לרבנן דלית להו צירוף, אם כן חטאת לטעם כעיקר כעין נזיר, מעתה הוו להו נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד, והיאך הם דנין מנזיר לכל התורה כולה, משום הכי אמרי רבנן. נזיר וחטאת מצריך צריכי שזה חולין וזה קדשים. ור' עקיבא שפיר קאמרי רבנן ונגמור לכל התורה כולה מנזיר וחטאת להיתר מצטרף לאיסור, דחולין מקדשים לא ילפינן ונזיר לטעם כעיקר, ומכאן דנין לכל התורה. מדאמרינן הכא חטאת להיתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא ילפינן משמע דקדשים מקדשים מיהא ילפינן, הלכך ההוא דאמר במסכת חולין פרק גיד הנשה [דף צ"ח:] בענין זרוע בשלה לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי דמשמע דטעם כעיקר בקדשים הוא דאסור אבל בחולין מותר, ולא מתפרש אלא בהיתר מצטרף לאיסור, שהטעם שקבל מן האיסור עשאו כולו כאילו הוא עיקר האיסור כי זה הלשון נופל על העניינים כולן על כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו, אבל כל אחד ואחד אוסר את חבירו ואין כאן היתר משום הכי כשנתבשלו יחד וקבלו טעם זה מזה נעשו איסור יחד ומצטרפים ללקות עליהם בכזית, וטעם יפה הוא. איכא מאן דקשיא ליה, כיון דלא דרשו רבנן כל, חצי שיעור דאסור מן התורה מנא להו, דהא מכל דרשינן ליה במסכת יומא פרק יום הכפורים [דף ע"ד.]. וכי תימא מגיעולי גוים ומבשר בחלב דטעמא בעלמא נינהו ופחות מכשיעור נינהו, הא לאו מילתא היא, חדא דהנך לרבנן חידוש הוא, ועוד שאני היכא דיהיב טעמא ביותר מכשיעור דאיכא אכילה מהיכא דאיתיה לחצי שיעור באנפי נפשיה דליכא אכילה כלל. ואיכא למימר דכי לא דרשי רבנן כל הני מילי למלקות, ואע"ג דאיכא טעמא ואיכא שם אכילה בין היתר ואיסור דבעינן אכילה מאיסור לחודיה, אבל לאיסור בעלמא דרשי כל דהא מודו בכותח דאסור מן התורה ומתבער בפסח אלמא דאיסור דאוריתא אית ביה.
<h2>דף מד.</h2>
במאור דף י"ג: ד"ה וכתב הרי"ף. לרי"ף סי' תשמ"ב. כתוב שם. [יש להשיב ולהפריש בין טעם לטעם, שכל הערובין השנויים במשנתנו אף על פי שהן עשויים לטעם טעמו משתנה על ידי הערוב לטעם אחר] שאין הטעם האסור שהוא הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש. אמר אברהם. טעם חדש הוא זה ולא גמרינן מיניה, כי הוא דבר שאי אפשר שיהיה השליש שבו ממין אחר ולא יהא טעמו ניכר בו, וכשהקשו לזעירי [דף מ"ג:] אי הכי לר' אליעזר חמץ בפסח נמי נחשיב כהיתר מצטרף לאיסור, לאו על הנך דמתניתין אקשו ליה, אלא אפילו על חמץ ומצה שאינן מעורבין ושאין להם טעם זה מזה. והנך דמתניתן לאו משום היתר מצטרף לאיסור אלא משום דטעם כעיקר. ולרבי אליעזר אית בהו מלקות מכל מחמצת, ולרבנן מלקות לית בהו דלא דרשו כל מיהו מן התורה אסירי מדינא דנזיר ומדין קל וחומר לא מלקינן לדעת חכמים, אבל לדעת רבי עקיבא מלקינן כיון דאיסורייהו בגופייהו כתיבי לטעם כעיקר או להיתר מצטרף לאיסור גמרינן להו מדינא או אפילו מבנין אב למלקות דגלויי מלתא בעלמא הוא למלקות כדאמרינן בשמעתא דרבי עקיבא אייתר ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור משום שגמר טעם כעיקר מגעולי גוים, אלמא למלקות נמי מגעולי גוים נפקא לן דאי לאיסורא בעלמא אכתי משרת לא מייתר דהוה צריך ליה למלקות, אלא ודאי לרבי עקיבא הכי הוא כדמפרשינן. ור' יוחנן לא סבירא ליה הכי, אלא כרבנן דלא מלקינן מדינא וזה שאמר במסכת ע"א [דף ס"ז.] כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ורבנן סבירא להו דכל על ידי תערובת שאין האיסור ניכר בו בעינא או בחזותא אין לוקין עליו אלא [אם כן] יש באכילתו כזית בכדי אכילת פרס ואפילו כי האי גוונא נמי לא הוה פשיטא ליה לאביי עד דשמעה מרב דימי, דהוה סבר אביי דכזית בכדי אכילת פרס שהיא אכילה לכל איסורין שבתורה ואפילו לקרבן כדאיתא בכריתות [דף י"ג.] לאו על ידי תערבת הוא אלא באנפי נפשיה ורב דימי פשטה ניהליה דאפילו על ידי תערובת דאורייתא הוא, ודרבי יוחנן במסכת ע"ז [דף ס"ז.] נמי שמעינן ליה. ואקשי ליה אביי כיון דאפילו על ידי תערובת דאורייתא הוא ללקות עליו אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי ואמאי לא לקי נמי עליה, כלומר אי אמרת בשלמא דכל על ידי תערובת איכא מאן דפליג והיינו רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בכותח דלא דרשי כל לערוב משום הכי פטרי בכותח דאף על גב דאיכא נותן טעם נמי וילפינן ליה מנזיר. ואפילו לרבנן מילקא מיהא לא לקי דסבירא להו אין מלקין לא מבנין אב ולא מקל וחומר וכל שכן מהיתר מצטרף לאיסור על ידי עירוב. אלא אי אמרת דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הוא אפילו על ידי עירוב אמאי פליגי הא כל שכן הכא דטעמו וממשו הוא. ושני ליה דליכא כזית בכדי אכילת פרס, ומשום נותן טעם נמי לא מלקינן ליה כשאר איסורי אלא בנזיר דכתיב גופיה. ובכולה שמעתא לא גרסינן אלא מאי היתר מצטרף לאיסור. ומי שיש לו לב יוכל להבין זה מתוך דברינו שכתבנו. ובנוסחאות ספרדיות ישנות אינן כלל. ואביי שהיה מקשה ורצה לומר שאומרים בכל איסורים היתר מצטרף לאיסור לדעת רבי עקיבא היה מקשה שהרי דברי רבי יוחנן לדעת רבי עקיבא הם כדאיתא בשמעתא. ורצה אביי לומר דגמרינן לכל התורה מנזיר אפילו למלקות כדפרישנא לעיל. ומה שהקשה משתי מדוכות ושתי קדרות בשאין בהם בנותן טעם קאמר דמכל מקום הרי יש בהם כזית בכדי אכילת פרס דאי יש בהם בנותן טעם לכולי עלמא אסורא מן התורה אית בהו, ושתי סאין ושתי קופות אין בהם כלל טעם.
<h2>דף מד:</h2>
במאור דף י"ג: ד"ה וכתב. לרי"ף סי' תשמ"ב. כתוב שם. ויש מקום אחד בגמרא [חולין דף צ"ח:] שהוזכר בו טעם כעיקר שלא בדקדוק ופירושו כמו היתר מצטרף לאיסור. אמר אברהם. גנוב הוא מאתי שכבר כתבתי אותו בהלכות איסור והיתר לפני הרב ר' משולם ז"ל, ועם כל זה לא ירד לסוף הטעם, שהיה לו לרבא לומר לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור. אבל מפני שאנו מחמירים בקדשים שתי חומרות, כי כל מה שקבל הרקיק טעם מן הרקיק האסור נחשוב אותו איסור בעין, ואם יצטרף עמו מן המקום אשר לא קבל טעם האיסור יהא חייב עליו בצירוף כזית, וזו החומרא בקדשים נאמרה שהבלוע כאילו הוא בעין ואף על פי שאינו נראה בעין, מה שאין כן בחולין, ולא אפילו בנזיר שהרי חזותא מיהא איכא במקום השרוי ביין, ומשום הכי אמר לטעם כעיקר דבקדשים אסור וכו'. ומה שאמר זה דהא דאמרינן [זבחים דף ע"ט.] חד בתרי בטיל, לאו למימרא דששים ונותן טעם לאו דאורייתא, דהא גמרינן כל התורה מנזיר שכח מה שאמר לו רבו שכל מין במינו דליכא טעמא ברובא ומין בשאינו מינו או בששים היכא דליכא קפילא או בטעם בקפילא, וזהו מן התורה, אבל מדרבנן היכא דמיערבא איסורא ונמוחה בהיתר אמור רבנן אפילו מין במינו בששים, והיינו דמקשינן גבי גיד הנשה שנתבשל עם שאר גידים וליבטיל ברובא שהרי בעינו הוא, וכך מפורש בזבחים [דף ע"ט:] והיינו שמעתא דריש לקיש בפגול ונותר וטמא שבלל, ולא מדחייא כלל כדפרישנא. ומה שכתב זה בטעמו וממשו והוא כזית בכדי אכילת פרס דבעינן שיהא טעם האיסור וממשו ניכר בו אף על פי שהן פירורין פירורין ומעורב ברוב, מנין לו זה ההפך, וכי כותח הבבלי וזיתום המצרי שהיה אביי סבור לומר שילקה עליו משום כזית בכדי אכילת פרס אוכלים החמץ שבהם או שותים אותו שיהא ממשו ניכר באכילתו, והלא משקה הם עשויים לטיבול ולשתיה. אבל כל דבריו תהו. וכן מה שכתב דרבא פליג בטעמו ולא ממשו דסבר לאו דאורייתא, טועה הוא. וגדול ממנו טעה גם כן, אלא הכי קאמר ליה לאביי אי מהכא ליכא למשמע מינה, ולדעת רבי עקיבא קאמרי תרוייהו דמפיק משרת להיתר מצטרף לאיסור ומצטרך ליה טעם כעיקר למגמריה מדוכתא אחרינא, ואביי אמר מבשר בחלב גמר לה ורבא דחי ליה דסבר מגיעולי גוים גמר לה, כדאיתא הכא [פסחים דף מ"ד:]. ויש מקומות בשמועה זאת שצריכים [מעט] תיקון, וכל חכם לב יוכל לתקן אותם במעט תקון, חוץ ממה שאמרו בתחלת השמועה לזעירי דאמר אף שאר בל תקטירו, כמאן כרבי אליעזר דדריש כל, אי הכי חמץ בפסח נמי, ואמאי לא אקשי ליה כל איסורין שבתורה נמי דהא כתיב [ויקרא פ"ג פסוק י"ז] כל חלב וכל דם [דברים פי"א פסוק כ"א] וכל נבלה [ויקרא פרק י"א פסוק מ"ב] וכל השרץ השורץ על הארץ [שם פסוק י'] וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת [ויקרא פרק י"א פסוק כ"ג] וכל שרץ העוף [ויקרא פרק י"ב פסוק ד'] בכל קדש לא תגע דדרשינן ליה [יבמות דף ע"ה.] באכילה וכל איסורין שבתורה דכתיב [דברים פרק י"ד פסוק ג'] לא תאכל כל תועבה, ודבר זה צריך עיון.
<h2>דף מה:</h2>
במאור דף י"ד. ד"ה (בדף י"ג ע"ב) בצק. לרי"ף סי' תשמ"ג. כתוב שם. ולי נראה לסמוך על דאביי [דף מ"ה:] שהוא עדיפא משום דמתרצן תרתי ברייתא ותרתין לישני דרב יהודה ורב אשי וכו'. אמר אברהם. הרב אבן גיאת ז"ל כתב בזה דברים מבולבלים ונראים דבריו סותרים זה את זה שהוא כתב דשלא מקום לישה כזית ועשוי לחזק אינו חייב לבער [אינו עשוי לחזק חייב לבער אבל פחות מכזית אפילו אינו עשוי לחזק אינו חייב לבער] אבל במקום לישה כזית בין במקום העשוי לחזק בין שאינו עשוי לחזק [אינו] חייב לבער, פחות מכזית עשוי לחזק אינו חייב לבער אין עשוי לחזק חייב לבער. ופירוש עשוי לחזק, ששמו אותו שם לחזוק, כגון דבק שמדבקים בו שני לווחין, אבל לא נתנוהו שם לדבוק חייב לבער. הנה מכלל דבריו מקום לישה חמור משאינו מקום לישה, ובאמת כך הוא פירוש הגאונים, וכן מוכיח בגמרא [דף מ"ה:] מדברי רב נחמן אמר שמואל, ודברי עולא שאמר כשני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם וכו', ופירוש עולא לא אמרו אלא בעריבה דבעינן נטלין בחוט, אבל בבית אע"ג דאין נטלין חייב לבער, זמנין דמכנשין ונפלי אהדדי, והא הכא בית ודאי אינו מקום לישה ואינו עשוי לחזק, ועריבה דומיא דבית, ואמרינן דחצאי זיתים חלוקים אינו חייב לבער. וזאת תשובה על פירוש הרב הצרפתי שפירש מקום לישה הוא מקום שעשוי לחזק, ושלא מקום לישה הוא מקום שאינו עשוי לחזק. ועל דרך זה הפירוש נמצא שלא מקום לישה חמור ממקום לישה. וכבר נתבאר מדברי רב נחמן ועולא שאינו כן, אלא כפירוש הרב אבן גיאת ופירוש הגאונים ז"ל. מ"מ דברי הרב סותרים זה את זה, שכתב שלא במקום לישה כזית ועשוי לחזק אינו חייב לבער, והיינו כר"ש בן אלעזר בכופת שאור שאינו מקום לישה ועשוי לחזק, ואחר כך כתב כדברי ת"ק הפת שעפשה ונפסלה מאוכל אדם בין שמקויימת לאכילה בין שאינה מקויימת לאכילה חייב לבער, והיינו כתנא קמא, וכן [כתב] כופת שאור שייחדה לישיבה טח פניה בטיט בטילה, והיינו כת"ק. ברם נראין דברי הרי"ף ז"ל שפסק כלישנא בתרא דרבי יהודה אמר שמואל, ולא חשש לאוקמתא דאביי בתרתי מתניאתא, דההיא אליבא דרבי שמעון בן אלעזר היא ולית הלכתא כותיה, ואין לנו לתפוס קצת דברי מי שנדחו דבריו בשביל סוגין. ועוד דאביי לא אהדר אלא לתרוצי מתניאתא, אבל לישני דרב יהודה פליגי אהדדי, כי כן כל תרי לישני דאמוראי, ונקטינן מנייהו כלישנא בתרא, וכת"ק דר"ש בן אלעזר דאיפסיקא הלכתא כותיה, הילכך כזית אפילו עשוי לחזק ואפילו שלא במקום לישה, דומיא דכופת שאור שייחדה לישיבה, חייב לבער, אבל פחות מכזית ועשוי לחזק אפילו במקום לישה אינו חייב לבער [ואם אינו עשוי לחזק והוא במקום לישה חייב לבער. אבל שלא במקום לישה אינו חייב לבער] שהרי שני חצאי זיתים בבית אינו מקום לישה ואינו עשוי לחזק. וטעמא דרבי יוחנן [דזימנין] דמכנשי אהדדי והוו כזית חייב לבער, הא לא מכנשי אינו חייב לבער. ובזה קצר הרב ז"ל, אבל הוא האמת והישר.
<h2>דף מח.</h2>
במאור דף י"ד: ד"ה איתמר האופה. לרי"ף סי' תשמ"ז. כתוב שם. ואף על גב דלחומרא הוא איכא למימר מחוסר שאלה לרבי יהושע וכו'. אמר אברהם. איכא טעמא אחרינא, דאמרינן כי מתשיל עליה ומפיק ליה לחולין גופא אחרינא הוא, כדאמרינן בקידושין [דף ס"ב:] בשפחה משוחררת גופא אחרינא הוא, הכא נמי הכי הוא.
במאור דף י"ד: ד"ה איתמר. לרי"ף סי' תשמ"ז. כתוב שם. והיינו דקא מותיב ליה התם [פסחים דף ס"ב:] רב הונא בריה דרב יהושע לרב חסדא מפסח שעברה שנתו אליבא דרבי אליעזר דלית ליה הואיל וכו'. אמר אברהם. ועם כל זה דרבי אליעזר אדרבי אליעזר קשיא. ואי מקשה ליה על רב חסדא, ליקשי ליה דידיה אדידיה, דהא סבירא ליה הואיל ואפילו במקום שצריך שאלה, והכא מאי טעמא לית ליה. אלא עיקרא דמילתא, פסול זבח מפסול זבח בעי לאקשויי, כלומר דאפילו מאן דאית ליה הואיל לא פסל קרבן משום הואיל. ואילו מדרבי יהושע ליכא לאקשויי, דהא רב חסדא לא סבר לה כותיה. ומאי דאקשי נמי דרב חסדא [דפסח שני אדרב חסדא] דמסכת יומא [דף ס"ג.] ותרץ דערלות לרב חסדא לאו מחוסר מעשה בגוף הזבח אבל מחוסר הגרלה שהוא בגוף הזבח הוי מחוסר מעשה, לאו תירוצא הוא, דהא רבא [יומא דף ס"ב:] יליף מינה לפתיחת דלתות ההיכל דחסרון מעשה נינהו, והא לאו בגוף המזבח הוא, אלא יש לתרץ דהך דמסכת יומא כיון דאית בה צד קולא דקא מחייבין ליה לאתויי קרבן משום הואיל וקא מעייל חולין לעזרה, אי יכלינן למתלי מלתא במידי דלאו מחוסר מעשה, כגון שעיר הנעשה בחוץ תלינן, ומחייבין ליה קרבן, דאמרינן מתקבל בפנים הוא, אבל במידי דמחוסר מעשה, כגון הגרלה דשעיר הנעשה בפנים, לא מחייבינן ליה קרבן משום האי הואיל, וההיא מלתא דפסח חומרא דלית בה קולא הוא, דהא פסח שלמים הוא, [הואיל] ואי לא חזי לפסח חזי לשלמים, וזריקה בכלל שפיכה, הלכך אף על גב דמחוסר מעשה בגופו כיון דחומרא היא אמרינן הואיל ומייתי פסח אחר. עוד נראה לי טעם יפה מזה, דהא דאמרינן הכא במסכת יומא דמחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי, ואפילו לחומרא לא אמרינן הואיל, משום מחוסר זמן נגעו בה, כיון דלא חזי אלא אחר הגרלה, וחסרון הגרלה כמחוסר מעשה דמי, הוה ליה מחוסר זמן ופטור. אבל ההיא דפסח שם ליכא מחוסר זמן, דההוא גברא דחשב עליה דליכפר ביה לאו בעלים הוא, וכיון דאי בעי מתקן נפשיה, חברו דומיא דידיה קרינן ביה, וליכא התם מחוסר זמן לא בזבח ולא בבעלים. ומה שדימה רבא פתיחת דלתות ההיכל למחוסר הגרלה, טעמיה דנפשיה קאמר, דכיון דלא חזי לשחיטת שלמים כמו שאין בית דמי ומחוסר בית ודאי חסרון מעשה הוא וכמחוסר מעשה הוי.
במאור דף י"ד: ד"ה איתמר. לרי"ף סי' תשמ"ז. כתוב שם. והכל מודים במחוסר עקירה שהוא כמחוסר מעשה. אמר אברהם. אעפ"י שכל דבריו אלה משל אחרים כלם חסרים, כיון דאמר רבי אליעזר הואיל ואי מתשיל עליה ממונו הוא, אם כן חמץ של הקדש דפטר ביה רחמנא מבל יראה לימא הואיל ואי מתשיל עליה ממונו הוא, [ואי הקדש של אחרים הוא נמי, כיון דאי בעי פריק ליה ממוניה הוא]. מיהו בהקדש של אחרים איכא למימר לא אמרינן אי בעי פריק לה, שאין פודין את הקדשים לאיבוד, ובהקדש של עצמו נמי איכא למימר לרבי אליעזר הכי נמי דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא.
במאור דף ט"ו. ד"ה (בדף י"ד:) איתמר. לרי"ף סי' תשמ"ז. כתוב שם. אלא מדפסק רבי כרבי אליעזר הא ודאי מכרעא כותיה. ואפילו הכי נראה לנו שאין לפסוק הלכה כרבה. אמר אברהם. כל דבריו כנגד האמת, שהרי העלו בגמרא כך דרבה כרבי אליעזר, ואפילו לא נפסקה הלכה כרבי אליעזר אין לנו להלקותו מספק, ואע"ג דקיי"ל [כרבי אליעזר דאמר] כל חדא וחדא חזיא ליה, דוקא הכא דאפילו ההיא דתרומה צורך החולין הוא, דלא אפשר ליה בלא הפרשה ולמשבקה נמי לא אפשר. במאור שם. כתוב שם. וזה שכתב דשייכא הא דרבי אליעזר בהך אחריתי דרבי אליעזר דאמר אף הרודה ונותן פת לסל כו' [אנן לא ידעינן כו', לא שייכא כלל]. [אמר אברהם]. גם אני ימים רבים תמהתי עליו, עד שראיתי בירושלמי [פ"ג הלכה ג'] שאמרו על זו המשנה, מתניתא בשנטמאת עד שלא גלגלה, אבל גלגלה ואחר כך נטמאת יעשנה קבין, פי' בתמיהא, כלומר בשלמא נטמאת קודם לגלגולה יכול לאפותה בהיתר, שיעשנה קבין ואחר כך יצרפם בסל ויפריש מהם חלה, ואעפ"י שרבי אליעזר אית ליה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה, כל מה דמצי למיעבד בהיתרא עביד. אבל גלגלה ואחר כך נטמאת היאך יעשנה קבין, כלומר בהא ודאי עביד כי אורחיה, ולאחר אפייתה קורא שם, דליכא צד היתר אחרינא. וזה שכתב הרב ז"ל שייכי אהדדי, ואשמועינן דהאידנא אי ליכא כהן קטן דאכיל לה הכי שפיר למעבד קבין קבין, וטפי עדיף, דכמה דאיפשר למיעבד בהיתר עבדינן. במאור שם. כתוב שם. והא דכתב הרב אלפסי ז"ל בחוצה לארץ היכא דליכא כהן קטן עבדינן כרבי אליעזר, ליתא, לא סמכינן עלה וכו'. אמר אברהם. ואיך אפשר שלא ראה הרב דברי הגאון, אבל ראה ושמא לא כמו שאמר זה, כי [אין] התשובות מגיעות אצלנו [מדוקדקות] כמו שמגיעות אצלם. ואם ראה כן ולא הסכים עם התשובה יפה עשה שהרי בגמרא דבכורות פרק עד כמה ישראל [דף כ"ז.] אמרו בתרומת חוצה לארץ אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואוכל לה כהן קטן [ואי ליכא] כהן קטן שקיל לה בריש [מסא] ושדא לה לתנורא, ומדרבינא דהוא בתרא לא שרי למיתבא לגדול על ידי טבילה, שמע מינה דהא דאמרינן בסוף שמעתא בגדול טמא-מת שרו שטבל ואכל בה, ואמרינן דלית הלכתא כותיה, לחומרא איתמר דלא סגי ליה לגדול בטבילה, ולא משום טומאת המת והשרץ אלא משום טומאת הקרי והזיבה שיצאו ממנו דלא סגי ליה לגדול בטבילה ואפשר שגזרו עליו משום זיבה דלא סגי ליה בטבילה ואפילו בהערב שמש וכן עיקר. ומי שלא ידע לפרש הלכה איך יכריע על מי שצפרנו שוקל יותר מכריסו וידחה את דבריו בגלוי פנים.
<h2>דף מט.</h2>
במאור דף ט"ו: ד"ה מתני' י"ד שחל. לרי"ף סי' תשנ"א. כתוב שם. [י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר"מ], פירוש ר"מ לטעמיה דאמר ושורפין תחלת שש משום דסבר לה כרבי יהודה. אמר אברהם. כל מה שכתב זה הכל הבל ורעות רוח ולא שמענו לרבי מאיר שיאמר אין ביעור חמץ אלא שרפה אבל מצותו בשרפה ואם לא מצא עצים או שאירע לו אונס אחר משביתו בכל דבר [ואפילו אם יהיה שרפתו עליו לטורח ביעורו בכל דבר]. ואין צורך להאריך בכאן לבטל דבריו שכבר נתבטלו ממה שכתבתי עליו פרק ראשון.
<h2>דף נ.</h2>
במאור דף ט"ז: ד"ה מקום שנהגו. לרי"ף סי' תשנ"ז. כתוב שם. [מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות עושין וכו'. נראה ממשנתנו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג]. ומכאן אנו למדים שבזמן הזה שאין קרבן דינו כשאר ערבי שבתות. אמר אברהם. מחבורי הרב ן' גיאת ז"ל הוציא זה. אבל הרי"ף ז"ל לא אמר כן וכדבריו אנו עושים, כי מעולם לא דברו חכמים ורבי מאיר בגמר מלאכה ובתחלתה בכל זמן שבית המקדש קיים שלא ראו אותו בעיניהם, ומאי דהוה הוה. אלא כל שהיה אסור להם עכשיו הוא אסור לנו ובכמה מקומות [ראש השנה דף ל'. וש"נ] אמרו לו מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו כך וכך ועשינו כך וכך ודברים שנאסרו במנין מי עמד והתירם. והירושלמי [פ"ב הלכה א'] לא בא להתירם אלא לחזק טעם האיסור. והנה זה סבור שקבץ כל תורת המנהגים ולחציים לא הגיע, שאין כל המנהגות שוות שכל מנהג שנהגו מצד איסור וקבלו אותו על עצמן סתם זה הוא מנהג שאין הבנים רשאין להתירו ולא לישאל עליו לחכם להתירו להם, ואם קבלו אותו על עצמם לבד יכולים הבנים לשנותו אם לא נהגו בו אחרי מיתת אביהם, ואם נהגו בו כבר קבלוהו ושוב אין מתירין אותו ואין נשאלין עליו, אבל מנהגים אחרים שאינם מחשש איסור אלא מהסכמת קהל לדבר אחד אפילו קבלוהו על עצמן אין הבנים נתפשין עליהם ואם יסכימו כלם לשנות הרשות בידם אלא שאין היחיד רשאי להוציא את עצמו ממנו ודנין אותו על פי המנהג שנהגו הראשונים. והירושלמי שכתב הרב ז"ל בדבר שהוא יודע שהוא מותר ונהג בו באיסור נשאל אין מתירין לו, לא כמו שזה סובר שאם נדר ונשאל מתירין לו, אלא בדבר שקבל עליו איסור [אביו סתם ויש בו חשש הבא לידי איסור כמו שכתבתי למעלה] כההוא דבני בישן שגזרו על עצמן ללכת בים אפילו מצור לצידן שהוא מקום קרוב וגזרו עליו משום דאסור לפרוש לים ערב שבת והכי איתא בירושלמי. ואפילו הוא גזר על עצמו משום גדר ונהג בו באיסור עד שהחזיק עצמו באותו מנהג דמחזיק בדבר מצוה לעשותה שוב אין נשאל עליה כמו שנשבע לקיים את המצוה או שלא לעבור עבירה ובא לישאל אין מתירין לו וכענין שאמרו [בכורות דף מ"ה:] נודר ועובד יורד ומגרש, דלא חיישינן דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה דקסבר צריך לפרוט את הנדר [גיטין דף ל"ה.] וכיון דשמע חכם דמשום גדר הוא לא שרי ליה. ואל תשיבני נזיר דההוא חוטא נמי מקרי [נדרים דף י'. וש"נ] משום דתהי ביה אגב צעריה. ועוד אני אומר בין בחומרי מקום שהלך לשם אם אותו מנהג בטעות אין חוששין לאותו מנהג בין בדעתו לחזור בין אין דעתו לחזור, אלא שיש בחומרי מקום שהלך לשם צד חומרא שאם הם בני מדינה שאינם בני תורה אפילו נהגו בו בטעות אינו רשאי להתירו בפניהם ממעשה דבני בי חוזאי דאמר רב אשי אי רובא דגן אכלי ניכליה זר באפייהו דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, ועוד דאתי ביה לידי תקלה הא לאו הכי אסור ואף על פי דבטעות נהגו.
ומה שכתב בחומרי מקום שיצא משם שאין להפריש במי שדעתו לחזור למקומו בין כותאי ובני מדינה לשאר בני תורה. אמר אברהם. זו אפילו התינוקות יודעים אותה, וכי היאך נופל בכאן אי אתה רשאי להתירו בפניהם, והלא כבר יצאו מתוכם והלכו למקום המתירים ואין בהן סירכא דמלתא כלל, אלא ודאי הטעם אינו [אלא] מפני שגדל במקום האיסור ואינו רשאי להתירו לעצמו עד שיעקר מאותו מקום לגמרי, וכשנעקר והלך למקום המתירים חאיל [הואיל] ואין סברתו אוסרת אותו הדבר הרי הוא מותר. ועל כל זה יש לנו להקשות מדרב אשי דידיה אדידיה, דבמסכת חולין [דף י"ח.] מוקים להאי מתניתין דחומרי מקום שיצא משם בשדעתו לחזור ועלה קאמר שנותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם, והכא בפסחים [דף נ'.] מוקים להאי מתניתין דחומרי מקום שהלך לשם כשאין דעתו לחזור ועלה קאמר שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, קשיא דידיה אדידיה דמתניתין ודאי כולה בחד גוונא קא מיירי, וניחא לן דלטעמיה דרב אשי נמי כולה מתניתין חד גוונא היא, דהכי אמרינן כולה מתניתין כשאין דעתו לפרוש מן האיסור נוהג באיסורו אף על פי שנתרחק לשעה, נמצא רישא דמתניתין כשאין דעתו לחזור וסיפה כשדעתו לחזור.
<h2>דף נא.</h2>
במאור דף י"ז. ד"ה אבל בחומרי. לרי"ף סי' תשנ"ז. כתוב שם. ואם הוא דבר שמנהגו בטעות מתירין אותו בפניהם בכל ענין ואין לחוש לאותו מנהג וכו'. [אמר אברהם. מה שכתב הוא טעות. שאין רשאי להתיר בפני בני מדינה שום דבר, ממעשה [דף נ'.] דבני חוזאי וממלתיה דרב אשי, דוק ותשכח. עוד אני אומר שהמנהג שהוא בטעות אין חוששין לו בין לחומרי מקום שיצא משם בין לחומרי מקום שהלך לשם, אלא שלא יתיר אותו בפניהם כמו שאמרתי].
<h2>דף נא:</h2>
במאור דף י"ז. ד"ה וספיחין. כתוב שם. וספיחים אסורים בשביעית אפילו קודם הביעור. אמר אברהם. זה אינו שלו, מ"מ אינו מתברר שיש לדחות אותה הראיה. ועכשו ספיחים אין לנו ולא שביעית.
במאור דף י"ז. ד"ה אבל. לרי"ף סי' תשנ"ז. כתוב שם. והני דנחתי ממערבא אסור להו למעבד עבידתא ביום טוב שני. אמר אברהם. זה רוח שקר. שאין בכל הגולה ולא בארץ ישראל מי שלא ינהוג שני ימים טובים של גליות, וממעשה דרמי בר תמרי [חולין דף ק':] בכחלים שאכל אותם חוץ לתחום ולא אמר להם דעתי לחזור יכולים אנו ללמוד שאין תלמיד רשאי לעשות כן במקום שיש גדול ממנו להתירו לעצמו במקום הרב, ומשום כבודו דרב חסדא לא היה רשאי לעשותו. ובכמה מקומות הוא זה בגמרא, אתריה דרב הוה [שבת דף י"ט:] באתריה דרבי יוחנן לא הוה מטלטל [שבת דף מ"ו.] ואין ספק.
<h2>דף נו:</h2>
במאור דף י"ח: ד"ה אמר עולא. כתוב שם. [אעפ"י שמוקצין מאכילת אדם כיון דחזו לעורבים מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם] לפי שמאתמול נותן דעתו עליהם והוא מכין אותם לעורבים [הגדלים בביתו]. אמר אברהם. הכל הבל ורעיון רוח, כי מה שפירש במכבדות ובכיפין שקר הוא, כי מה שבמכבדות שנפל עליהם מערב שבת מה גזרה יש בו ומה שנו המכבדות מן המחצלות שפורסין תחתיהם, וכן הכפין שפירש סלעים ואנן כַפִין מלשון כפות תמרים כי הוא שונה כֵיפִין תרגום סלעים, ומה יעשה בהא דתנן [תוספתא שביעית פ"ז הלכה י"ב] אוכלין על של בין הכיפים ואין אוכלים על של בין השיצין, אלא שתיהן מחוברים בדקלים. אבל מכבדות הם הענפים הגבוהים ויש בהם גזרה שמא יעלה ויתלוש. והכפין בעקרי הדקלים ואין בהם גזרת עלייה ותלישה. והשיצים הם דקלים רעים שמוציאים כעין קוצים ותמריהם גרועין ואין אדם רשאי ליגע בהם והוא כמו שאמרו במועד קטן [דף כ"ה:] טעון דיקלי שיצי. במאור שם. כתוב שם. [ודוקא לעורבים שלו] אבל לשאר עורבים דעלמא אין הכנה אלא ממי שכתב עליו [איוב פרק ל"ח פסוק מ"א] מי יכין לעורב צידו. אמר אברהם. כל זה רוח שקר. שאין צורך להכינם לעורבים שלו שהתמרים הללו כבר נתלשו מערב שבת אלא שנשארו בין הענפים, ומפני חשש שמא ישתמש באילן עם נטילתם משם אסרום אף על פי שהענפים נמוכים עד שיפלו [לארץ] מ"מ אין עליהם תורת מוקצה לכשיפלו מפני שכבר היו מוכנים במקומם לעורבים. ורבין סבר דלדעת חכמים אפילו של בין הכיפין אין מוכנים לא לטלטל ולא לאכול לפי שאינו רשאי ליטלן משם ומוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם הואיל ואין האדם יכול ליטלו עד שיורידוהו העורבים. וזהו האמת. במאור שם. כתוב שם. והרב אלפסי ז"ל לא כתב מכל זה כלום, ולדבריו היה לו לפרש אם הלכה כעולא או כרבין. אמר אברהם. כל מחלוקת שני אמוראין שאין אחד מהם ידוע שהלכה כמותו או שהסוגיא מסייעת לאחד מהם ובאו לחלוק על פירוש המשנה או על פירוש ברייתא ופשוטה של משנה או של ברייתא כפירוש האחד לזה שומעים והשני כעין שנויא הוא ואשנויי לא סמכינן. ודבר זה משנתנו כדברי רבין שהכל אסור כדברי חכמים אלא שלא מיחו בידם, וגם אנשי יריחו לא היו מתירין אלא מפני הדחק בשני בצורת ולעניים. ואי משום דהלכה כרבי שמעון במוקצה אינו כלום, שהרי יש כאן צד מוקצה מחמת איסור, ואי לאו הכנה דעורבים אסורים הם. והנה כי שתיקת הרב ז"ל והנחת המשנה כמות שהיא הוא הוא הפסק לאסור. והנחותיו טובות מפסקותיו של זה.
<h2>דף נט.</h2>
במאור דף י"ח: ד"ה במאי קא מיפלגי. כתוב שם. אבל בשלמים דיומיה כיון דאית ליה שהות למיכל למחר לא דחי עשה דהשלמה. אמר אברהם. אדרבא איפכא מסתברא דלהכי נקט לערב לאשמועינן דאפילו אכילת שלמים דיומיה דאית לה שהות למיכלינהו למחר ואית להו ערב ובקר אפילו הכי דחי עשה דאכילה דידהו לעשה דהשלמה, ואי לא תנא לערב הוה אמינא דוקא לשלמים דאתמול דדחיק להו זימנא ולית להו ערב. ובהכי מתרצא כולא מלתא שפיר דהא לערב לאו למימרא דבעינן הערב שמש אלא לאגמורי דאפילו בהנך קדשים דיומיה דאית להו ערב ובקר דחינן להאי עשה דהשלמה.
<h2>דף סה:</h2>
במאור דף י"ח: ד"ה במגיס. כתוב שם. [במגיס מקטר להו. פירוש, הא קיימא לן דהולכת אימורין ואברים בידו של כהן הוא ואין שם כלי] ובפירוש הרב ר' שלמה ז"ל לא נתכונה שמועה זו לפי שעלתה בדעתו ללמדה ממנחה. אמר אברהם. באמת ובברור אין לדמות הקטרת אימורין להקטרת קומץ, דבהדיא אמרינן במנחות [דף כ"ו.] דבעו רבנן קדוש קומץ בכלי שרת ומעלהו ומקטירו בכלי שרת, ור"ש הוא דפליג בקומץ ואמר דלא בעיא קדוש קומץ לכלי אלא כיון שקמצו מכלי שרת מעלהו ומקטירו אפילו בהמיינו, אבל בהקטרת אימורין לא נתברר אם מוליכו כמות שהן בכלי אם לא לפיכך אין להחמיר עליהם לומר במגיס מקטיר להו דאפשר לומר הכי נמי שהרי מצינו הקטרה בכלי ואין כאן משום חציצה, אלא הנוסחא הברורה והשוה לכלן והקטירן כמו שכתב הרב ר' שלמה ז"ל. וכן מצינו אותה בספרי ספרד המוגהים ובכל המקומות תהיה הקושיא על טעם אחד בשביל המליחה שאינו יכול להקטירם עד שימלחם. וזה הדרך טוב ויפה כי הוא שוה לכלן. ואפשר שלא דקדק אלא על הלשון וזה שאמר כאן [ואותו של מסכת יומא [דף ס"ז:]] ואותו של מסכת סוטה [דף ט"ו.] כלן מדקדוק הלשון, ולא כמו שזה סובר, ולא כמו שהרב ר' שלמה סובר, ולעולם בכלן גרסינן במגיס מקטיר להו. ובמסכת סוטה נמי בכלי שרת מקטיר להן, ולא על ההעלאה לגבי המזבח דאפשר דאפילו אימורין נמי בכלי שרת מעלה אותן וזהו כבודם, וכל שכן קומץ שהוא צריך לכלי דמפני שאמרו ומעלהו ומקטירן בכלי שרת משמע שהיתה ההקטרה בתוך הכלי, כעין מחבת דקטרת דיום הכפורים, וכן נתנו במגיס והקטירן משמע שהקטירן בתוך המגיס ומשום הכי אקשי ליה, נמצאת הקושיא שוה לכל המקומות. וזה הדרך טוב ע"ד כל הספרים והוא עיקר.
<h2>דף סח:</h2>
במאור דף י"ח: ד"ה ורבי יהושע. כתוב שם. יש להשיב מיום טוב דסוכה ליכא למיפרך דהא אמרינן התם במסכת סוכה [דף כ"ז.] חזר בו רבי אליעזר. אמר אברהם. הקושיא נקלה והתירוץ נדחה, שאם חזר רבי אליעזר משאר הימים ולא חזר מלילה הראשון וליפרכיה מאותו לילה אלא כיון שכל יום טוב לרבי אליעזר רשות ולפיכך אסרו בהן שבות שאפשר לעשותו מערב יום טוב לא נחלוק בשבות זה להתירו אפילו ביום טוב דמצוה, וכי דייקת בה שפיר רבי אליעזר שהוא מודה כאן בשבות שהוא אסור לדבריו דרבי יהושע קאמר דהא אמרינן במסכת שבת פרק תולין [דף קל"ז] דרבי אליעזר עדיפא מדרבי יהודה דאיהו שרי אפילו מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב.
במאור דף י"ח: ד"ה ורבי יהושע. כתוב שם. [ורבי יהושע לטעמיה דאמר שמחת יום טוב נמי מצוה היא דתניא רבי אליעזר אומר כו', ובכמה דוכתי אמרינן ואתי לאימנועי משמחת יום טוב, וליכא מאן דפליג] ומעובדא דמר בריה דרבינא מכרעא דרבי אליעזר משום דקיימא לן מעשה רב. אמר אברהם. חבילי קשקשים אני רואה כל דבריו. והגאון רבינו האי ז"ל בתחלה הורה למעשה כמר בריה דרבינא שהיה מתענה אפילו בשבת שלא הוציא אלא אותן שבפרט, ולבסוף חזר בו ואמר הא דמר בריה דרבינא לא קיימא לא כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע, דאפילו רבי אליעזר לא אמר אלא רשות אבל למקבע ביה תעניתא אסור. ואפילו בראש חודש ומועד ואפילו בחנוכה ופורים, והא דמר בריה דרבינא לא נודע על מה היתה קבלתו בתעניות הללו, ואפשר שהגיע מעשה לידו שנתאבל עליה הרבה ולא נתקררה דעתו עד שקבל תענית כל ימיו חוץ מן הימים הללו שהם לעתים רחוקים יום בשנה, ואין למדים מן המפליג לא ביושב ושונה ולא במתענה לשם תשובה. והדבר האמתי שעלה על דעתי שלא היה מר בריה דרבינא מתענה כל השנה ולא קבל עליו להתענות אלא שני וחמישי של כל השנה, ולא חשש להוציא מכללם שאר י"ט אלא [אלו בלבד ומתוך כך נאסר בכלן] חוץ מאלו שהוציאם בפרט, וח"ו שהיה מתענה בשבתות.
<h2>דף עד:</h2>
במאור דף י"ח: ד"ה אמר רבא. כתוב שם. [הלב קורעו ומוציא את דמו וכו']. אמר אברהם. אין לומדין מן המקל ואינו ירא הוראה, כי לא יצאה היתר בימי העמודים הגדולים ז"ל, ומעשים בכל יום שנשאלין אף על התרנגולת שנתבשלה עם הלב שלה, ואיך יתפרץ האדם להתיר הלב ולאסור התרנגולת והם מסופקים אם נחשוב כל הלב כחתיכת נבלה, ולדבריו של זה הוא עצמו מותר. ועוד אם איתא דהכי הוא רבי אליעזר דאמר [תרומות פ"י משנה א' וחולין דף קי"א] כבד אוסרת ואינה נאסרת וטעמא דמלתא משום דשיעא, לימא ליה נמי הלב אוסר ואינו נאסר, ואפילו למאן דמפרש כבד אינה נאסרת משום דטרידא למיפלט ולא בלעה אפילו הכי מבעי ליה נמי למיתנא דבלב טעמא דשיע. אלא ודאי לא קיימא שמועה הכי דשינויא היא. והאי פירושא בתרא דכבדא נ"ל דשיבוש הוא לפום סוגיא דשמעתא.
<h2>דף עו:</h2>
במאור דף י"ט. ד"ה אמר רב. כתוב שם. ויש מחכמי הדור שאמרו שלא אסר רב אלא בתנור. אמר אברהם. אני הוא שכתבתי זה בחבורי לפני הרב ר' משולם ז"ל ומראיות המאירות.
במאור דף י"ח: ד"ה אמר רב. לרי"ף חולין פ"ז סי' תתכ"ב דף ל' ע"ב. כתוב שם. והרי"ף ז"ל פסק בחלוף זה, ודבריו כתובים בפרק גיד הנשה, ויש עליהם קושיות גדולות וחזקות. אמר אברהם. הקושיות החזקות אשר מצא זה על דברי הרב ז"ל, כמה רפות וחלושות. וכבר דקדקתי אני אחריו בחבור האיסור והיתר שחברתי לפני הרב ר' משולם ז"ל, והם דברים של טעם, ובכללם חזרתי וחפשתי להעמיד דבריו חוץ ממעט קושיא שעמדה עליו מדברי עצמו. ואפשר שתקן אותה בתקון דבריו האחרים. ועתה אשוב על דבריו של זה שאמר דרבא לא פליג אדריש לקיש, ודייק לה מדאמר אביי במסכת ע"ז [דף ס"ז.] לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמי, מכלל דלרבא לא דמי לפת חמה וכו', מיהו בפת חמה וחבית פתוחה מודה רבא דאסור, אלמא לרבא נמי ריחא מילתא היא. וזה הדקדוק אינו שלו כי אם מן הצרפתי האחרון, ואת הכל ישא רוח, שהרי רבא [ע"ז דף ס"ו:] הביא סיוע לדבריו מתנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת שהיא מותרת, אלמא אפילו בפת חמה וחבית פתוחה סבירא ליה לרבא ריחא לאו מלתא היא. ומה שכתב הצרפתי דרבא סבירא ליה כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדוק היין אפשר ולא קא מכווין הוא, קשיא עליה אם כן טעמיה דרבא משום דלא מכוון הוא ולאו משום דריחא לאו מילתא היא שהרי לדבריו דרבא דאית ליה ריחא מילתא היא. ועוד הא דבשר נבילה ושחוטה נמי שאין מתכוין הוא שאין כונתו לריח כלל ויהא מותר. וכמה הם צריכים לדברי אברהם המודעי שפירש בחבורו גם מה שכתב דהא דתני רב כהנא בפת שאפאה עם הצלי וכו' ועובדא דההיא ביניתא מסייעי לדרב, ואיך לא הבין ולא חשב דהני תרתי מידחו מדגים שעלו בקערה של בשר דאפסיקא הלכתא במסכת חולין [דף קי"א.] דלא כרב דאסר אלא כשמואל דשרי. מעתה בשר שחוטה ונבלה מותרת, כלו' דאי עבד, [ופת] שאפאה עם הצלי וביניתא דאטויא [בהדי בשרא] מותרים לאכלן בכותח לכתחלה כעין דגים שעלו בקערה. והקושיות שהקשה זה על דברי הרב ז"ל אינן כלום, הראשונה שהקשה דידיה אדידיה הרי חזר בו בכאן ממה שכתב בע"ז [רי"ף פ"ה סימן אלף שי"ג (דף ל"ו:)], ואם לא נמחק משום עצלות הסופרים היה. ומה שהקשה על מה שאסור דריחא כמשהו דמי והוקשה לו פת חמה וחבית פתוחה כמין בשאינו מינו הוא, ואני אומר שלא אמר הרב כך אלא בבשר בהדי בשר שאין ריחו ניכר בו הלכך הוה ליה כמשהו, אבל מין בשאינו מינו כיון שהוא ניכר בו למאן דאמר ריחא מלתא היא כנותן טעם דמי. ומאי דקשיא ליה דלוי אפילו לכתחלה נמי שרי, מדאקשינן עליה ממתניתין דאין צולין ב' פסחים דלכתחלה היא, הא לאו קושיא היא, דלוי לא אסר לכתחלה אלא באיסור בהדי היתר דלכתחלה ודאי אין מערבין, אבל שני פסחים היתרא נינהו, וכיון דריחא לאו מלתא היא אפילו לכתחלה נמי מותר. ובת תיהא דשרי רבא לכתחלה משום דריחא בלחוד הוא ואין בו הנאת אכילה וכיון שהיין עיקר הנאתו לשתיה אין הנאת ריחו בכליו כלום כי אם על ידי זלוף בקרקע על ידי הריח הנקלט בעפר והוא הוא המרחיב נפשו של אדם אבל ריח הבא לידי אכילה מודה רבא דלכתחלה אסור [לערבו] בדבר האסור. ומה שהקשה מדגים שעלו בקערה למה ליה לרב למימר נותן טעם הוא לימא משום דיש לו מתירין שלא לאכלן בכותח, לא קמה ליה מלתא שפיר, דהא דאמר רב נותן טעם הוא לאו שהדגים נותנים טעם בכותח אלא שהם קבלו טעם הבשר וחשיבו להו רב כאילו הם בשר בעין ואסר אותם עם הכותח מפני שיכול לאכלן בפני עצמן. [מ"מ אין הלכה לא בדגים ולא בפת שאפאה עם הצלי ולא בביניתא דאטויא בהדי בשרא, כדאמרן לעיל] מכל מקום כאן תפשתי מעט על הרב ז"ל, המקום ימחול לי ולו.
<h2>דף צג.</h2>
במאור דף י"ט. ד"ה ת"ר. כתוב שם. [מדקתני לפוטרו מכרת ולא קתני לפוטרן] מאי שנא דנקטיה לחד ושבקיה לאידך, אלא ודאי משום דחדית ביה רחמנא וכו'. אמר אברהם. כממשמש באפילה הוא זה ואין נוגה לו. אבל הקושיא שהקשה מן הברייתא על רב ששת וסייעיה לרב נחמן ולא סייע אותו מן המשנה משום דמתניתין קתני להו לתרוייהו כי הדדי ואיכא למימר דשוו להדדי, כי היכי דטמא אי בעי למעבד לא שבקינן ליה הם הכי דרך רחוקה אי בעי למעבד לא שבקינן ליה, והאי דקאמר לפוטרן מהכרת חד מתרי טעמי נקט דהא על כרחך בטמא תרי טעמי אית ביה וכי היכי דאיתנהו בטמא איתנהו בדרך רחוקה, א"נ איכא למימר לאידך גיסא, דהא דנקט במתניתין להאי טעמא ולא קאמר דאי בעו למעבד לא שבקינן להו משום דאיכא דרך רחוקה דאי בעי למעבד שבקינן ליה משום הכי נקט טעמא דשוי לתרוייהו, הלכך ממתניתין ליכא למשמע מידי. אבל ברייתא דלא קתני אלא חד ועל כרחך לאו אטמא דאי אטמא דעדיפא מיניה הוה ליה למתני, דאי לא שבקיה למעבד פשיטא דפטור מכרת דגברא הא לא חזי, אלא ודאי אדרך רחוקה קאמר, והשתא ודאי מדקאמר לפטרו מהכרת, ולא קאמר דאי בעי למעבד לא שבקינן דהא הוה עדיפא ליה לאשמועינן אלמא כי בעי למעבד שבקינן ליה וכמאן דאמר הורצה. זה הוא הפירוש המאיר כאור נוגה. עוד נ"ל טעם יפה מזה, דמתניתין כיון דתנא סיפא ואלו חייבים בהכרת דאשמועינן טובא דמזיד ואונן חייבים, במזיד אשמועינן דפסח שני לא מתקן ליה לכרת דראשון לאפוקי מדרבי חנינא בן עקביא [דף צ"ג.], ובאונן אשמועינן דאחר חצות לא חיילא עליה אנינות ואית עליה כרת דפסח, ואיידי דבעי למתנא חייבין תנא נמי רישא פטורין. אבל בברייתא ליכא למימר הכי. ותו לא מידי.
<h2>דף ק.</h2>
במאור דף י"ט. ד"ה כתב עלה. לרי"ף סי' תשס"ח. כתוב שם. [כתב הרי"ף ז"ל ובערבי שבתות ובערבי ימים טובים היכא דאתחיל מקמי תשע ואמשיך וכו']. ואני אומר אף בערבי פסחים וכו'. אמר אברהם. ומנין לו לזה לדחות הלכה פסוקה שפסקו ר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא [דף ק'.] הלכה כרבי יהודה בערב הפסח ואוקימנא להפסקה. והלכה כר' יוסי בערבי שבתות נמי להפסקה, ואיכא לאוקמינהו כהלכתא, דשמעינן מנייהו דאיכא חלוק בין ערבי פסחים לערבי שבתות להפסקתן, שערבי פסחים מפסיק לגמרי ובערבי שבתות אינו מפסיק אלא במפה. ואף על פי שאמרו הלכה כרבי יוסי בערבי שבתות לא כרבי יוסי לגמרי אלא לאפוקי מהפסק דרבי יהודה. מיהו בערבי פסחים עבדינן כרבי יהודה לגמרי, דכי היכי דמחמיר לענין התחלה הכי נמי חמיר לענין הפסקה. אבל אני מתמיה על הרב ז"ל מאחר שפסק כרבי יוסי לענין התחלה מן המנחה ולמעלה למה ליה למימר בערבי שבתות ובערבי פסחים היכא דאתחיל מקמי תשע ואמשיך, והלא אפילו לבתר ט' ולבתר עשר נמי מצי מתחיל. ויש לומר דרבותא אשמועינן דאפילו אתחיל מקמי תשע שהוא מותר לדברי הכל, לענין הפסקה מיהא מפלג פליגי ואין הלכה כחד מנייהו אלא פורס מפה ומקדש, דלא תימא כי אמר רבי יהודה מפסיק היכא דאתחיל באיסור בלחוד קאמר, אלא אפילו אתחיל בהיתר נמי קאמר ממעשה דרשב"ג ורבי יהודה ורבי יוסי שהיו מסובין בעכו כו'. ורבי יהודה ודאי קודם ט' שעות התחיל ואפילו הכי כי קדש היום הפסיק. ואחר כך מצאתי נוסחא מדוקדקת שכתב היכא דאתחיל מקמי דקדיש יומא ואמשיך וכו', והוא עיקר.
במאור דף י"ט: ד"ה כתב. כתוב שם. [ובמסקנא אמר שמואל אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, לא כרבי יהודה דאמר מפסיקין בברכת המזון, ולא כרבי יוסי דאמר אין מפסיקין כלל], אלא מפסיקין בפריסת מפה ומקדש וחוזר לסעודתו ולא צריך למישרא המוציא. אמר אברהם. באמת ובברור צריך למשרא המוציא כדברי הרב ודברי רבוותא ז"ל ולא תועיל כאן לקבעיה הדר, שהרי מפסיק אכילתו על כרחו בקדוש, דלא אפשר לקדושי ומיכל בחדא זימנא ועל כרחיה בעי לסלוקי ממיכלא עד דמקדש ואסור הוא [לאכול] עד שיקדש. וכן הטעם לד' כוסות שטעונים ברכה לפניהם כל אחד ואחד, שהרי הוא מפסיקן בהגדה על כרחו. ואפילו אם נאמר שהוא מותר לשתות בתוך ההגדה ולעולם בברכה שהרי הפסיק בעל כרחו בדבר שאינו יכול לעשות עם שתייתו. במאור שם. כתוב שם. לקבעיה הדר, ואילו היה מברך המוציא כדברי הרי"ף ז"ל היה טעון ברכת המזון לסעודה ראשונה, שלא מצינו ברכת המזון אחד לשתי ברכות של המוציא. אמר אברהם. ומאי תמיהה, הרי מצינו ברכת המזון אחד עולה לאכילת הפת שצריכה המוציא ולאכילת דייסא הבאה בתוך הסעודה שטעונה בורא מיני מזונות, וכן לתאנים וענבים הבאים בתוך הסעודה שטעונין ברכה לפניהם וברכת המזון אחת פוטרתן.
<h2>דף ק:</h2>
במאור דף י"ט: ד"ה כתב. כתוב שם. והא דתניא ושוין שאין מביאים את השלחן אלא אם כן קדש בערב הפסח. אמר אברהם. זה אינו כלום. אלא אפילו בערבי שבתות מצי פליג ר' יוסי כשהתחיל עד שלא קדש היום. אבל משקדש היום אפילו רבי יוסי מודה שאין מתחילין, ואם הביא מבעוד יום כשיקדש היום פורס מפה ומקדש. ואין לנו בהפיכותיו של זה.
<h2>דף קא:</h2>
במאור דף כ'. ד"ה ואני דעתי. לרי"ף סי' תשע"א. כתוב שם. ואתא רב חסדא (למימר) ואוקמא לההיא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן, אלמא יין אין טעון ברכה לאחריו במקומו. אמר אברהם. עם כל זה לא בירר את דבריו, היה לו לומר אמאי סליק בתיובתא לישני ליה כי קאמר רבי יוחנן ביין שטעון ברכה במקומן אבל מתניתין דאמר שנוי מקום צריך לברך בפירות, אלא שמע מינה דיין נמי אין טעון ברכה לאחריו במקומו שמע מינה. ועוד מדוכתיה נמי שמעינן ליה ממתני' דברכות [דף נ"א:] דקתני מי שאכל ושכח ולא בירך. אכל קתני, שתה לא קתני.
<h2>דף קב.</h2>
במאור דף כ'. ד"ה ואני. לרי"ף סי' תשע"א. כתוב שם. וכיון שעלתה לראשונים ההיא דר' יוחנן בתיובתא לא חיישינן להא וכו'. אמר אברהם. הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו [קהלת ד' ה']. זה מוחק ומעמיד דברי התלמוד בהבאי ודברים בטלים. ואני אעמיד את הכל. ולעולם תניא כוותיה דר' יוחנן איתא. ודוקא כדקתני לה כשחזרו למקומן הואיל והדר לדוכתיה, אבל אי לא הדר ובעי למשתי בדוכתא אחרינא צריך לברך. מיהו כשחזרו ודעתן היה לשתות עוד הואיל ולא הוצרכו לברך למפרע בצאתם שהרי אין טעונים ברכה במקומן ועכשו חזרו אין צריכים לברך בתחלה. אבל דברים שטעונים ברכה במקומן כיון שאין רשאים לצאת אפילו למצוה עד שיברכו שמא ישכחו מלחזור אם חזרו נמי טעונים ברכה בתחלה שהרי הפסיקו הפסק גמור. והלכה כרב ששת כדפסק הרב ז"ל, והלכה כרבי יוחנן גם כן כי הא מתניתא וכדפרישנא כשחזרו.
במאור דף כ' ע"ב. כתוב שם. והא דתנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין וכו', רבי יהודה לטעמיה דאמר מפסיקין לשבתות. ומאי היא הפסקה זו, היא ברכת המזון, ומי גרם לה קדושת היום וכו'. אמר אברהם. טעם מסורטט הוא זה. אבל טעמו של רבי יהודה מפני שהקידוש עכשיו הוא זמנו וברכת המזון אינו בשעתו. ודומה זה למה שאמרו [ברכות דף כ"ו:] מי שלא התפלל במנחה בשבת מתפלל ערבית שתים של חול ומבדיל בראשונה וכו' מפני שהיא מצוה בשעתה. וכן בתפלת המנחה ושל מוספין של מנחה קודמת [ברכות דף כ"ז.].
במאור דף כ': ד"ה ואני. כתוב שם. ואין הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא פורס מפה ומקדש והדר לקבעיה. אמר אברהם. איך שטף ועבר ולא דקדק על לשון הברייתא שאמר רבי יוסי אוכל והולך עד שתחשך, מאי עד [שתחשך] ומאי גמרו. אבל הנוסחא העקרית אוכל והולך משתחשך. פתי יערים ונבון יוסיף לקח [על פי משלי פרק י"ט פסוק כ"ה]. ואמרו בתוספתא [ברכות פ"ה הלכה ד'] אומר של שבת בברכת המזון, ולתרוייהו קאמר. והוא דבר נכון מאד.
<h2>דף קה.</h2>
במאור דף כ"א: ד"ה רב חיננא בר שלמיא. לרי"ף סי' תשע"ה. כתוב שם. [רב חנינא בר שלמיהו ותלמידי דרב הוו יתבו בסעודתא, קאי עלייהו רב המנונא סבא וכו'] עד אמר להו לא צריכין והוא קבעה נפשא. פירוש, כלומר אין אתם צריכים לקבעה. אמר אברהם. פירוש הצרפתי הוא זה. אבל מה שכתב הרב ז"ל הוא מפירוש הגאונים ז"ל. והוא נכון על לשון הגמרא שלהם והכי גרסי' אמר ליה פוק חזי אי נגה יומא נפסיק וכו', והא ודאי משמע אי חשכה דנפק ליה בין השמשות או לא. ואין לשנות מפירושם לפי נוסחא זאת ועוד כי הוא לחומרא [להחמיר] בכבוד השבת ולא להקל.
<h2>דף קו:</h2>
במאור דף כ"א: ד"ה אמר רב ברונא. לרי"ף סי' תשע"ז. כתוב שם. [אמר רב ברונא אמר רב נטל ידיו לא יקדש. פירוש, רב לטעמיה דאמר טעם אינו מקדש]. ואף זה שנטל ידיו גילה בדעתו שקפץ לאכילה וזלזל בקדוש היום וכו'. אמר אברהם. טוב פירוש הגאונים מפירוש הצרפתי, והם פירשו לא יקדש על היין אלא על הפת דכיון דנטל ידיו גלי דעתיה דעל הפת בעי לקדושי, דהא [בית הלל אומרים] מוזגים את הכוס ואחר כך נוטלין לידים קאמרי משום תכף לנטילת ידים סעודה, ואמר להו רב יצחק לאו בנטילת ידים תליא מלתא, דזימנין דמשי רב ידיה משום דמספקא ליה במאי מקדש וכי חזי להו לתרוייהו וחביב ליה חמרא מקדש עליה, ואפשר דהדר משי ידיה כבית הלל, אי נמי דמנטר לידיה לסעודתא ולא צריך טפי.
<h2>דף קט:</h2>
במאור דף כ"ג: ד"ה מתני' לא יפחתו. לרי"ף סי' תשפ"ד. כתוב שם. אבל מדרש הגדה זו מנין להו שהוא סלוק, והרי שלחן ערוך בסעודותיו לפניו ואין זה נראה סלוק. אמר אברהם. כבר כתבנו למעלה שברון כל דבריו. ואני כותב עליו שפתים ישק מי שמניח דברי רבים בשביל דברי יחיד ומאין טעם.
במאור דף כ"ד: ד"ה ולענין ברכה אחרונה. לרי"ף סי' תשפ"ה. כתוב שם. [ובזה נראים דבריו, הואיל ושתה שתי כוסות קודם הסעודה ואין לו יין לשתות בתוך הסעודה השתא מיהת עקר דעתיה מלמשתי]. וכן הדין בכל מקום שלא נהגו לשתות יין בתוך הסעודה וכו'. אמר אברהם. ואפילו אין לו יין לשתות בתוך הסעודה אין צריך לברך ברכה אחרונה אלא בסוף כולם, שהרי (יין שלפני) יש לפניו שתי כוסות, והגאונים לא הפרישו בכך, ומר רב עמרם כתב כך בפי'. במאור שם. כתוב שם. וכתבו הגאונים ז"ל ששלש ברכות של מזון פוטרות ברכה אחרונה של יין שהוא מעין שלש וכו'. אמר אברהם. ומאין הוציאו הגאונים דבר זה. אם מק"ו ברכה אחת מעין שלש פוטרת קל וחומר שלש ברכות. דברים הבאים לאחר הסעודה יוכיחו שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתו. ועוד אמרו בענין נקיט כסא דשכרא בידיה [ברכות דף י"ב.] וכו' תמרי נמי מיזן זייני, ומשום הכי כי אמר ברכת המזון עלייהו מפטר הא לאו הכי לא מפטר, אלמא לא אתו שלש ופטרי מעין שלש. וטעמא דמילתא משום דשלש ברכות מדכרינן בהן מזון ופירות אינם מזון, ואף על גב דמתרצי להן לרבנן שינויי נינהו ולא סמכינן עלייהו, דכל מילי זייני בר ממלחא ומיא, מזון מיהא לא הוו אלא חמשת המינין לבד. ואי אמרת יין שבתוך הסעודה כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה הוו, אם כן לא לבעי ברכה לפניו, אלא מאי אית לך למימר חשיבותיה גרמה ליה ולא מפטר בברכת המזון, וכך הוא בידי מעולם. הילכך. אם יש לו כוס של ברכה עליו הוא מברך ברכה אחרונה והכל פטור, ואם אין לו כוס של ברכה מברך ברכה אחרונה על היין ששתה בתוך הסעודה.
<h2>דף קיד:</h2>
במאור דף כ"ה. ד"ה הא דתניא. לרי"ף סי' תשפ"ו. כתוב שם. וההיא דאמר ליה רבי זירא לשמעיה אכוון ותקע לי. אמר אברהם. כבר כתבתי במסכת ראש השנה דרבי זירא [ראש השנה דף כ"ח:] אדרבה הוא דפליג דאמר [שם כ"ט:] התוקע לשיר יצא אבל אדאבוה דשמואל לא פליג. והיכא דכפאוהו ואכל מצה יצא דשניא אכילה משאר מצות הואיל ונהנה, שכן מצינו [כריתות דף י"ט.] מתעסק בשבת פטור אבל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכבר נהנה. ורבא הוא דיליף לשאר מצות מאכילת מצה ולא קיימא לן כותיה אלא כרבי זירא דמעשה רב. ובזה לא השויתי עם הרב ז"ל, שהוא לא הביא הא דאבוה דשמואל ולא הא דתניא אכלו דמאי יצא, דאלמא בכל המצות נמי בעינן כונה ואפילו באכילה, ואפשר משום דפשוטן של משניות בעי כונה. ואע"ג דמתרץ להו רבא שנויי נינהו ולא סמכינן עלייהו דשנויי דחיקי, ומשום הכי סמכינן עליה דרבי זירא ודחינן לרבא. אלא דקשיא ליה דהא דרבי אליעזר ורבי יהושע בענין מתנות [ר"ה דף כ"ח:] פלוגתא עליה דרבי יוסי [פסחים דף קי"ד:].
<h2>דף קיז:</h2>
במאור דף כ"ו: ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' תשצ"ב. כתוב שם. וקיימא לן כתנא דידן דלית ליה אלא ארבעה כוסות וכו' וכן אם רצה לשתות כוסות הרבה. אמר אברהם. זה לא ידע על מה הוקבעו, ובודאי יש סמך למנהג הזה מדברי רבי טרפון שאמר חמישי אומר עליו הלל הגדול ומצוה לעשות כדבריו. והד' כוסות סמכוה באגדה כנגד ד' גאולות, ולקחתי וגאלתי והצלתי והוצאתי, והה' כבר סמכוהו בהגדה כנגד והבאתי. ותנא קמא נמי לא יפחתו לו מד' כוסות קאמר אבל המוסיף עליהם חמישי הרי זה משובח. ומדקאמר אומר עליו הלל הגדול בלא אמירה לא שתי ליה. ויש טעם בדבר בזמן שהיה פסח כדי שלא ימשכו אחר השתיה ויניחו אכילת הפסח לנותר, ועכשו שאין פסח נמי כדי שיהא היכר לד' כוסות שכנגד הגאולה, כי כל מה שאדם שותה תוך סעודתו אין בו היכר לחרות לפי שהוא צורך האכילה, ובכל מה שישתה לא יפטר מד' כוסות אלא אם כן ישתה אותם שלא בשעת הסעודה, וטעם יפה הוא וראוי לסמוך עליו ולא להלעיג על המנהגות. וכן כתב רבינו נסים על ענינים אחרים. במאור שם. כתוב שם. הלכך אסרו להפטיר אפיקומן שלא לפכח טעם הפסח. אמר אברהם. באמת וברור זה הטעם בלא טעם ובלא ריח.
<h2>דף קיט:</h2>
במאור דף כ"ו: ד"ה כתב. לרי"ף סי' תשצ"ב. כתוב שם. ואף שכתב הירושלמי [שבועות פ"ו הלכה ד'] שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה, לא נתברר לנו טעמו. אמר אברהם. אין אומרים למי שלא ראה את החודש יבא ויעיד, זה לא ידע ולא הבין על כן תמה תמהון לבב. ואי משום דקשיא ליה הא דתניא [תענית דף י"ב.] יחיד שקבל עליו תענית של כל השנה ופגעו בו ימים הכתובים במגלת תענית אם גזרתנו קודם לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו וכו', והא הכא דכולל הוא וקא מדחי מפני גזרתנו, וכל שכן מפני מצות מצה שהיא גזרת המקום, זאת היא הקושיא שמקשים חסרי הדעת על הירושלמי ועל הרב ז"ל שהביא אותו בהלכותיו. ואנו כבר העמדנו אותן על העיקר, שאין פירוש הברייתא השנוייה בגמרא כמו שהם סוברים בו, אבל אם נדרו קודם לגזרתנו שכבר התחיל בתעניותיו קודם שפגעו בו הימים הכתובים במגלת תענית תדחה גזרתנו מפני נדרו, כמו שאמרו במסכת תענית [דף ט"ו:] אין גוזרין תענית בתחלה בר"ח בחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין, וכל שכן בשאר ימים של מגלת תענית, ומשום הפסקה נקט הנך, אבל אם גזרתנו קודמת לנדרו, כלומר שלא התחיל עדיין בקבלתו עד שפגעו בו אותם הימים, לא יתחיל בהם אעפ"י שהיתה קבלתו קודם לכן, מכל מקום זה הדיחוי אינו אלא לאותם הימים הראשונים שפגע בהם, אבל מאז ואילך מתענה בהם שכבר התחיל בקבלתו עד שלא פגע האחרים שבאו אחריהם, וזה שנדר שלא לאכול מצה מיד נאסר במצה דחל נדרו עליו קודם חיוב מצה. ובלא הירושלמי הרי שנינו במשנתנו בשבועות [דף כ"ב:] שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות ואכל חייב, ואוקמה [שם דף כ"ג:] רב ושמואל ורבי יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, והאי נמי כולל הוא. והא דאמרינן אם התחילו אין מפסיקין, דוקא בראש חדש וחנוכה ופורים, אבל לימים טובים ודאי מפסיקין לה, שאין כאן לא נדר ולא שבועה. אבל מי שנדר להתענות אינו מפסיק אלא על ידי שאלה כעין מצה, מיהו דוקא כשחל עליו הנדר קודם איסור תורה שכבר נכלל האיסור עם ההיתר, אבל אם לא חל עליו הנדר תחלה מפסיק אפילו למגלת תענית, וכל שכן לאיסור תורה, לפי שאין זה כולל אלא מתחיל באיסור. והאי דנקט ימים הכתובים במגלת תענית, לאו משום נדרו קודם לגזרתנו, דהתם אפילו ימים טובים נמי מדחו מפני נדרו משום כולל, אלא משום סיפא נקט דהיכא דלא חל נדרו קודם גזרתנו אפילו ימים של מגלת תענית דוחים את נדרו. ויש עוד לומר אם נדרו קודם לגזרתנו כפשוטו שנדר להתענות קודם שנתתקנו אותם הימים, וכן גזרתנו קודמת לנדרו כפשוטו. ואם תאמר הלא מצה בלילי הפסח גזרת המקום קודמת לנדרו ובכולל נדרו דוחה גזירת המקום. וזה שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה כולל הוא, וכי גזרתנו קודמת לנדרו למה נדחה נדרו מפני גזרתנו, נשיב ונאמר המקבל עליו תענית אינו לא נדר ולא שבועה. כדאמרינן בתענית [דף י"ב:] לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר היא דלא סגיא דלא משלם וכו', וללישנא בתרא נמי דאמר לא יהא אלא נדר מי לא משלם ואזיל אדנפשיה, אלמא קבלת תענית אינו חמור כנדר אבל הוא כעין צדקה או כעין תשובה ואין כאן לא נדר ולא שבועה, ולפיכך הוא נדחה מפני גזרתנו אם קדמה לקבלתו ואף על פי שהוא כולל.
<h2>דף קכ.</h2>
במאור דף כ"ו: ד"ה כתב. לרי"ף סי' תשצ"ב. כתוב שם. אבל הא דתנן ישנו מקצתן יאכלו ההיא ודאי דוקא בפסח, שלא יהא כפסח נאכל בשני מקומות. אמר אברהם. בירושלמי [פ"י הלכה ז'] פירשו הטעם משום הסח הדעת, פירוש כמו הסח הדעת ולכאורה משום פסלות נגעו בו ואין הדרך הזה למצה. ורבי יוסי לקולא קאמר שאפילו כלן נתנמנמו אין בו הסח הדעת. ומעשה דאביי ורבא אפשר דבסעודתא קיימא ומשום הסח הדעת דידים קאמר ליה כדאמרינן ביומא [דף ל'.] הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין נוטל ידו אחת ונכנס, דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, אלמא כל היכא דאיכא הסח הדעת צריך נטילת ידים. ושינה נמי כיון דחשו לה להסח הדעת צריך נטילת ידים, ואמר ליה נימנומי קא מנמנימנא ולא אסח דעתאי, ושמעינן מינה דהלכה כרבי יוסי. וזה הדרך הטוב לענין הזה, וכבר כתבנו שברון דבריו בכל מה שהוא מחבר על דברי הרב ז"ל, ובעל ההלכות והרב אבן גיאת ז"ל כתבו ככל מה שכתב הרב ז"ל.
<h2>דף קכא.</h2>
במאור (פסחים) דף כ"ח. ד"ה ובספירת העומר. לרי"ף סי' תשצ"ט. (מנחות דף ס"ה:). כתוב שם. וספירת העומר יש ששואלין מה טעם אין אומרים בו זמן, ועוד מה טעם אין אנו סופרין בלא ברכה ביום טוב שני של פסח כדאמרינן [סוכה דף מ"ז.] לענין סוכה מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ונימני מימנא ולא נבריך בהם, ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כגון שאנו עושים שני ימים טובים מספק. אמר אברהם. שאלות הילדים המה, ותשובת השאלה הזאת שאין כאן חשש עמידת הברכה כנגד קדושת היום לפי שיש לפנינו כמה ימים ואין היכר לקבעו בששה עשר בברכת ספירתו, שאם כן אף ספירתו בלא ברכה פוגמתו שהרי אנו אומרים היום יום א' לעומר והוא עדות לששה עשר ואנו נוהגין בו קדושת ט"ו, ועוד שאחר שעשיתו קדש לא תעשנו חול אמרינן אבל אחר שעשיתו חול לא תעשנו קדש לא אמרינן שהרי הקדוש לעולם בא אחר חול.
